יומן האליפות של ליברקלופ (32): טוטנהאם. נס וניצחון.

הטור נכתב מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
מסתבר שהטקסט שכתבתי לפני המשחק הראשון בוומבלי, רלוונטי גם היום, עם שינויים קלים –
זה ידוע שבכדורגל התשובות לרוב השאלות נגזרות מהתוצאה, לדוגמא השאלה הניצחית האם הפגרה טובה לקבוצה או לא?
התשובה מתחלקת כמובן לשלושה חלקים:
ניצחון עם יכולת גבוהה = הפגרה באה בדיוק בזמן ואפשרה למאמן לשפר את התיאום בין השחקנים.
ניצחון ויכולת חלשה = חבל שחלק מהשחקנים יצאו לנבחרות שלהם, כי זה פגע ביכולת של קלופ לעבוד על שיפור התיאום בין השחקנים. לפחות ניצחנו.
תיקו או הפסד = מי המטומטם שהגה את הרעיון של פגרת נבחרות בדיוק כשהליגה מתקרבת לסיומה והמתח עולה??

המשחק:
אצלנו מבול וגשם שוטף ובליברפול יבש וקצת מעונן. הכל הפוך, חוץ מההרכב שקלופ מעלה, שכולל את שלישיית הקישור שמקומה במשחקים הגדולים מובטח ונעול.
רבע שעה של כדורגל מעט מבולבל מסתיימת בהגבהה מסובבת, חדה ומדוייקת של רוברטסון היישר לראשו של פירמינו, שנמצא בדיוק באותו קו של שלושת הבלמים הלבנים. 0-1 בנגיחה, בדיוק כמו במשחק הראשון.

ליברפול, פירמינו
הפעם פירמינו מצביע על האוזן אחרי שער
credit to premier league facebook page

 

ליברפול משתלטת על המגרש ומנצלת את השטחים הפתוחים כדי להגיע שוב ושוב לאיזור הרחבה, אולם ללא מצבים מסוכנים, אלא רק כמעטים. טוטנהאם לא מנצלת טעויות של אליסון, הנדרסון ואפילו וירג’יל ומסתפקת גם בכמעט.
מחצית ראשונה מסתיימת ביתרון המבוקש אם כי המצומק, שאני חייב להגדירו כשברירי. מחצית ששילבה משחק זהיר של שתי הקבוצות עם חוסר זהירות שגובל ברשלנות בחלק האחורי של ליברפול, שרק בגלל חוסר המחץ והחדות של טוטנהאם לא הסתיים בשער שיוויון. כל כך זהירות היו הקבוצות עד שראינו רק נגיחה אחת למסגרת משתיהן.

טוטנהאם פותחת את המחצית השניה בתנופה ובתנועה קדימה, כשרק קצה הנעל של רוברטסון עומד בין אריקסן לשער שיוויון. הלבנים מחזיקים יותר בכדור וזוכים ברוב המאבקים, ומגיעים לרחבה של אליסון שוב ושוב, ויש תחושה שהם יכולים או יותר נכון עלולים להשוות, ביחוד שהם מצרפים את סון על חשבון בלם. והשער אכן מגיע בסיום מבצע מושלם של אריקסן ומורה, שני השחקנים הבולטים של טוטנהאם במשחק. 1-1, ויש לנו רק עשרים דקות להציל את העונה.

 

קלופ זורק את אוריגי ופאביניו בתקווה לנס נוסף והוא כמעט מתרחש בבעיטת עונשין נדירה שדיבוק בועט ונהדפת מהחומה החוצה.
טוטנהאם הולכת אחורה ואני הולך ומתכווץ בכיסא מרוב לחץ ומתח, ומתוך הבנה שאולי תהיה לנו מקסימום הזדמנות אחת לנצח. אם היא תגיע עדיף שהיא תהיה איכותית כמו זו של סיסוקו שבעט לשמיים כשהוא לבד מול אליסון.

ליברפול מאבדת לחלוטין את הסדר והארגון וטוטנהאם מגיעה לשני מצבים מעולים ומסתפקת בכמעט, ועכשיו זה נראה כאילו רק נס יציל אותנו.
ואכן הנס הזה הגיע, וכמו במשחק הראשון, השער השני הגיע בעקבות טעות שוער ובלאגן בהגנה שמסתיים בכדור שמתגלגל לאט לאט מעבר לקו. 1-2 מטורף בדקה התשעים בזכות שער עצמי של אלדרווילד.
זה היה כל כך מטורף שעברו חמש דקות משריקת הסיום ועד חגיגת השמחה של קלופ מול הקופ.
אפילו קלופ היה זקוק לכמה דקות כדי להסדיר את הנשימה ולעכל את מה שהוא ראה. את מה שהוא חווה. אני עוד לא עיכלתי.

ליברפול, סלאח, פירמינו, טוטנהאם
יפי הבלורית והתואר
credit to liverpool fc facebook page

 

שורה תחתונה:
מי אמר שהברק אינו מכה פעמיים באותו מקום.
שוב טעות שוער בדקה התשעים ממש מתחת לקופ, שעוזרת לנו לנצח פעם שלישית העונה בזמן פציעות.
שוב אנחנו מנצחים את טוטנהאם, אחרי פגרה, בזכות נגיחה ובלאגן בהגנה.
יש כאלה שיגידו שזה בזכות הנחישות של ליברפול והלב של קלופ והשחקנים.
יש שיאמרו שזה בזכות המסורת של אנפילד והלב הגדול של הקהל האדום.
האמת היא שאין לי מושג בזכות מה אנחנו משיגים את השערים המופלאים הללו ואת ניצחונות “התקפת הלב”, אבל אני בטוח שעל מנת לקחת אליפות, סיטי יהיו חייבים לעקור אותה מהלב האדום. אם נהיה רק לרגע אובייקטיביים, הרי גם ההיפך נכון – כדי לזכות בתואר עלינו לעקור אותו מהלב של פפ.

משחק דרמטי שאולי לא היה בו כדורגל גדול, אבל היה בו הכל.
המחצית הראשונה היתה בשליטה של ליברפול, שניצלה את מערך שלושת הבלמים כדי לשלוט במרכז ולהבקיע. בדיעבד, זו היתה מחצית שהיתה צריכה להסתיים עם שער אחד נוסף לפחות, כדי לחסוך לנו את הדרמה בסיום.
במחצית השניה פוצ’טינו, שניהל את המשחק בסלולר משל היה טביב, הזיז את דני רוז למרכז המגרש, והשינוי הזה הביא לו שליטה כמעט מוחלטת, שער שיוויון וכמעט ניצחון.
קלופ אולי זיהה את השינוי במערך אולם התעכב בחילופים ולא שינה כלום במערך האדום, כמו שקורה לו לא מעט, ונתן לטוטנהאם את האופציה ליזום ולהשתלט על המשחק.

 

אליסון היה אליסון, עם הצלה אחת נהדרת ועם טעות שמיוחדת אך ורק לו.
וירג’יל היה יציב כרגיל והמהלך הגדול ביותר שלו במשחק, היה דווקא זה בו הוא לא נגע בכדור, ורק סגר זווית מסירה לסיסוקו, והכריח אותו לבעוט לשער.
טרנט ורובו היו מעולים בצד ההתקפי עד ההפסקה, ואחריה נלחצו שוב ושוב ע”י שחקני האגף של טוטנהאם.

שלישיית הקישור היתה דומיננטית ויעילה במחצית הראשונה, ולא איפשרה לטוטנהאם להתקרב לאליסון. אחרי ההפסקה הם נעלמו לחלוטין ורק הכניסה של פאביניו החזירה לנו את השליטה במרכז.

פירמינו היה פנטסטי עד ההפסקה בזכות סידרה של מסירות נפלאות, ניהול נהדר של המשחק וכמובן השער. מאנה הגיע לשתי הזדמנויות טובות וגם הוא נעלם אחרי ההפסקה. סלאח כל כך רוצה להבקיע והוא בועט כמעט מכל מצב, גם כשעדיף למסור. את השער הוא בישל בקרן היחידה שבה הוא התמקם בתוך הרחבה ולא חיכה לכדור מחוצה לה.

רק עכשיו, כשאני מגיע לסיום הטור, אני שם לב שלא נגעתי בקפה שהכנתי בהפסקה. כנראה שגם אני, ולא רק קלופ והקבוצה, מתקשה לתפקד במתח הזה.
איני זוכר מירוץ מטורף ודרמטי כזה לאליפות. כל משחק קובע וכל שער הוא קריטי.
טוב שיש לי חמישה ימים להירגע עד ליל שישי.

האופטימי יגיד: זה סוג המשחקים שמועמדת לאליפות צריכה לנצח (בדיוק כמו הניצחון האחרון על פולהאם).
הפסימי יענה: זה סוג המשחקים שמועמדת לאליפות צריכה לסגור במחצית הראשונה (בדיוק כמו הניצחון האחרון על פולהאם).
האופטימי יאמר: מי שמנצח אחרי עוד נס, בסוף יזכה באליפות.
הפסימי יגיב: כמה ניסים יכולים להתרחש בעונה אחת?

ליברפול, טוטנהאם
שמחה אדומה על הדשא וביציע
credit to premier league facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!