הטור נכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
אני מנסה להסיק מסקנות מהרמזים הטמונים בנתונים השונים שעולים לפני המשחק.
האם העובדה שלא הפסדנו בדרבי במשך 18 פעמים ברציפות מרמזת על המשך המגמה או על הפסד?
האם כבר קיבלנו את הדרבי הדרמטי של העונה, והיום יהיה משחק שיוכרע מוקדם?
גשם זה טוב לאדומים או לכחולים?
אין לי שום מסקנה אינטיליגנטית, אבל אני במתח ובלחץ. נקווה שהשחקנים רגועים…

המשחק:
בפתיחה יש משהו באוויר שמרמז על משחק מיוחד, בעיקר בגלל המעורבות של הקהל. אין ספק שניצחון על האדומים יתן לעונה של אברטון את הטעם שחסר לה, והם ממש ממש רוצים את זה.
הדקות עוברות, הקהל נרגע, אברטון לוחצת גבוה וליברפול מחזיקה יותר בכדור וקצת מאיימת. שתי הקבוצות מתקשות לפתח מהלכים ורק סלאח מגיע לשני מצבים מעולים, שפעם היו מסתיימים בגול, והיום הסתיימו בידיים של פיקפורד.

המשחק ממשיך להתגלגל לאיטו, בלי הרבה דרמה ועניין, בניגוד מוחלט לאווירה בפתיחה, והרבה יותר דומה לתיקו מול יונייטד מאשר להופעה מול ווטפורד. קלופ השיג את המטרה של הרגעת ההתלהבות של אברטון די מהר וניטרול מוחלט של ההתקפה הכחולה, שבעטה רק פעם אחת ליציע, ותו לא. הוא אפילו הצליח להציב את סלאח פעמיים בעמדות הבקעה מעולות, אלא שזה לא מספיק, כי העונה הוא צריך יותר הזדמנויות כדי להבקיע.

בהפסקה אני חוזר לפטנט שהוכיח את עצמו בעבר ומכין כביסה לקיפול…

הקצב מתגבר במחצית השניה, ליברפול כבר לא בעדיפות בשליטה בכדור וסלאח ממשיך להחמיץ מול השוער. פירמינו מסיים להצטלם עם תינוקות וחצי שעה לסיום קלופ זורק אותו ואת מילנר למערכה.

המשחק מגיע סופסוף לקצב האנגלי המוכר ומגיע גם המראה המוכר של סלאח שמפספס מסירה פשוטה בסיום התקפה מתפרצת.
עד הסיום הכדור ממשיך לעוף מצד לצד, אבל לא ממש להתקרב לרשת.

שורה תחתונה:
תיקו שהוא כולו ניצחון לאברטון ורובו הפסד לליברפול.
אחד המשחקים שהכי רצינו לנצח ונגמר עם הכי הרבה אכזבה, גם בגלל התוצאה וגם בגלל הצורה.

המרחק בין אנפילד לגודיסון פארק הוא קצר מאוד, אבל המרחק בין המשחק מול ווטפורד למשחק היום פשוט עצום. למעט וירג'יל ואליסון, אף אחד מהשחקנים לא התקרב אפילו לרמה הרגילה או הממוצעת שלו במשך העונה.
לקלופ יש המון מניות בהצלחת הקבוצה, אולם דווקא במשחקים החשובים הוא מתקשה לגלות יצירתיות ו/או אומץ ו/או יכולת לשנות במהלך המשחק. כל הפרשנים הבריטיים היו בטוחים שהוא יעשה שינויים מהירים בפתיחת המחצית השניה, כי כולם ראו שהקבוצה קפואה וחסרת רעיונות התקפיים. קלופ ראה, וביצע אמנם חילוף כפול, אולם ללא שום שינוי במערך. מה שלא הצליח בשעה הראשונה, המשיך לא להצליח גם במחצית השעה האחרונה. שלושה קשרים ללא יכולת התקפית משמעותית המשיכו להתרכז במשימות הגנתיות גם כשמילנר החליף את ג'יני.
דווקא אברטון השתפרה משמעותית אחרי ההפסקה בזכות חילופים התקפיים ונכונים שעשה סילבה.
אחרי אחת ההחמצות של סלאח במחצית הראשונה, המצלמה קלטה את המבט התמה של סילבה מול קלופ הרגשן. היום סילבה ניצח את קלופ.

במחצית הראשונה ראינו חמש בעיטות של שתי הקבוצות, ובשניה שתים עשרה בעיטות ונגיחות, עם כי רובן לא היו מסוכנות. הקצב במחצית השניה היה מסחרר והקהל הכחול היה בטירוף, כדי לעזור לשחקנים שלו לקלקל את הסיכוי לאליפות אדומה.

ההתקפה היתה חלשה ולא מרוכזת. מאנה ואוריגי בקושי נגעו בכדור, איבדו לא מעט ולא סיכנו את השער. סלאח היה נחוש מאוד ומעורב מאוד במשחק עד ההפסקה, אבל לא היה חד או רגוע בבעיטה ובמסירה האחרונה.
הקישור נתן את העבודה ההגנתית במחצית הראשונה וחיסל את ההתקפות של אברטון, אבל לא תרם כלום בצד השני. פאביניו והנדרסון נקלעו להזדמנויות טובות שהוחמצו, ג'יני התרוצץ לכל הכיוונים ומילנר ניסה לבעוט מרחוק, ובעיקר איבד כדורים.

אחרי הניצחון על ווטפורד כתבתי שאיני ממהר לסגור את התקופה הרעה ולצערי צדקתי. זה היה משחק מבוקר ונכון עד ההפסקה ומפוחד אחרי ההפסקה. תיקו רביעי מתוך שישה משחקים אחרונים, ומשחק שלישי מתוך ארבעת האחרונים ללא שערים.
מאז ההפסד מול סיטי יש לנו ארבעה ניצחונות וארבע תוצאות תיקו, וכל המומנטום עבר לסיטי.

בתחילת המשחק אני הייתי בלחץ ומסתבר שגם השחקנים נדבקו, מהפתיחה ועד הסיום. כל כך נדבקו שאפילו התרגיל של קיפול הכביסה נכשל. כנראה שהוא לא מספיק חזק בדרבי.
עוד שבוע, ברנלי בבית, בראשון בצהריים. שעה מחורבנת, נקווה שהתוצאה תהיה טובה…

האופטימי יאמר: לא הפסדנו כבר תשעה עשר דרבים ברציפות…
הפסימי יגיב: אבל הפסדנו היום את המקום הראשון…
האופטימי יגיד: מקום שני בליגה.
הפסימי יענה: רק מקום שני בליגה.