הטור נכתב מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
לפני חודשיים ויום הבקענו רביעייה לרשת של בורנמות, וניצחנו די בקלות.
זה נראה ממש מזמן.
היום אני מסתפק בניצחון מינימלי. לא צריך יותר מזה.

המשחק:
יש איזה תחושה שונה באוויר בפתיחה ואני תוהה אם זה כי מזמן לא ראינו משחק בשמש.
אחרי דקה בורנמות תוקפת עם הרבה שחקנים ומגיעה להזדמנות מצוינת, וזה בהחלט חריג.
מהר מאוד אנחנו חוזרים לשיגרה המוכרת של שליטה אדומה, אם כי הנעת הכדור נראית חדה יותר לעומת שני המשחקים האחרונים, לפחות בחלק שעד הרחבה.

שונה? לא שונה!!
כי מאנה כובש שער ראשון במשחק שלישי ברציפות, בנגיחה נהדרת אחרי הגבהה של מילנר מימין. 0-1 שהוא כולו אנחת רווחה מצד אחד, וחששות בנוסח "here we go again".

לא שונה? שונה!! ועוד איך שונה!!
ליברפול לוחצת בטירוף ושוטפת את המגרש. סלאח ופירמינו מגיעים למספר כמעטים, ואז קייטה חוטף כדור, רוברטסון מוסר, וג'יני, שקודם מסר במקום לבעוט, מקפיץ כדור מעל השוער, משל היה מסי או לפחות סלאח. 0-2 שכולו וואו ואנחת רווחה.

כשהיו לה הזדמנויות, בורנמות לא היססה לתקוף עם הרבה שחקנים, אלא שהמחצית הראשונה היתה שייכת לחלוטין לליברפול. תצוגה כמו בימים הטובים, ואפילו הטובים ביותר. תשע בעיטות, מהן שש למסגרת, זה בדיוק מה שהדוקטור ציווה.

לא שונה? שונה בריבוע!!
כשאני באמצע הלגימה הראשונה של קפה המחצית השניה, קייטה מעביר מסירה מסובבת עם החלק החיצוני, פירמינו מחליק לאחור, וסלאח בועט בעדינות לפינה. 0-3 שכולו קלאסה וצפירת הרגעה.

כשאתה מוביל בשלוש, מתחילות המחשבות על הפרש שערים. זה קצת שחצני אולי, אבל טבעי ואנושי, בדיוק כמו הירידה באינטנסיביות האדומה. למרות זאת מאנה, סלאח, קייטה, פירמינו וטרנט הגיעו להזדמנויות נהדרות, בנוסף להתקפות מתפרצות שהיו רחוקות סנטימטרים מסיום מוצלח. החמצנו הרבה אבל זה לא גורם אצלי לשום תחושה חמוצה או אכזבה.
יום נפלא של שמש ואופטימיות.

שורה תחתונה:
משחק מושלם וניצחון חשוב ביותר.
איני יודע אם זה בגלל השמש, ההוראות של קלופ, הקהל או החזרה של וינאלדום להרכב, אבל הקבוצה נראתה בדיוק כמו בדצמבר המושלם.
שליטה מוחלטת במשחק, תנועה חדה, הנעת כדור מצוינת ומעל לכל מחוייבות, אגרסיביות ותחושת "היום או לעולם לא" שהיתה כל כך חסרה במשחקים האחרונים.

אם אני צריך לחפש את הסיבה המקצועית לפערים העצומים ביכולת, אז הסיבה היא הקישור. פאביניו היה יעיל ואגרסיבי, קייטה מתחיל להבין את המשחק באנגליה והיה פעיל משני צידי הכדור, כולל מספר חילוצים ותיקולים מוצלחים, וללא כידרורים מיותרים, ומעל כולם וינאלדום שהוכיח את הנחיצות והחשיבות העצומה שלו במערך של קלופ. ג'יני מביא למשחק תנועה, דינמיות ואגרסיביות שאין למחליפים שלו, והוא מאפשר לשאר השחקנים יותר חופש פעולה התקפי. בנוסף הוא הגיע לרחבה כטריילר מספר פעמים והיה יכול לכבוש לפחות צמד ואף יותר. בקיצור, קליניקה הולנדית לכדורגל וכל מה שמצפים היום מקשר מודרני ומה שציפינו ממנו מהיום שהגיע לקבוצה.

את אליסון היינו צריכים בדקה הראשונה והוא היה שם וגם וירג'יל ומאטיפ היו תמיד במקום הנכון.
שני המגינים שרפו את הקווים, ביחוד רוברטסון משמאל, ובישלו את שני השערים הראשונים, ויותר מזה אנחנו לא צריכים.

חלוצים צריכים להבקיע, וזה מה שהם עשו היום. מאנה כבש את השער הראשון, החשוב מאין כמוהו, וסלאח סגר עם השלישי. בין לבין הם היו פעילים מאוד באגפים והיו מעורבים כמעט בכל מהלך התקפי, כשסלאח לא היה רחוק מהשער החמישים שלו, עם משקוף וכמה החמצות.
פירמינו היה יכול לשבור את הבצורת שלו במתפרצת בסיום, אולם הוא הסתפק היום בבישול ומסירות מפתח. אמנם הוא עדיין לא במיטבו אבל החיוך חזר אליו וזה העיקר.
הקבוצה בעטה היום עשרים בעיטות לכיוון השער, זה פי שניים יותר מאשר מול ווסטהאם.

המשחק היום נראה שונה מהפתיחה ובהחלט החזיר את האופטימיות, שקצת דהתה בעקבות שני התיקואים האחרונים. האליפות עדיין רחוקה, אולם נראית קרובה יותר מאשר לפני המשחק.
החיוך הענק של וינאלדום אחרי השער שכבש סיפר את כל סיפור המשחק.

לפני המשחק, ובעקבות העצבנות ביציעים במשחק הביתי האחרון מול לסטר, קלופ ביקש את ההשתתפות של הקהל במשימה, והקהל דחף את השחקנים בעידוד סטייל צ'מפיונס.
במקרה הזה המקור עדיף על כל ציטוט:
I don’t have the English saying for it – it’s like shouting your soul onto the pitch, that’s how we say it in German

האופטימי יגיד: שלוש נקודות הפרש בפיסגה.
הפסימי יענה: שלוש נקודות זה הפרש מספיק רק בסוף העונה.
האופטימי יאמר: שמחת החיים והאופטימיות חזרו.
הפסימי יגיב: לסיטי פער שערים טוב יותר.