הטור נכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
מוקש.
מוקש נעל או כפתור. לא חשוב. המשחק הזה הוא מוקש.
בגלל שאנחנו אחרי ניצחונות גדולים שעלולים להביא לשאננות.
בגלל שתמיד קשה לשחק נגד קבוצות פורטוגליות, ביחוד אם לא קוראים להן פורטו.
בגלל שיהיה כבד בבטן אחרי ארוחת שישי משפחתית.

המשחק:
הטקס לפני המשחק, שכלל מופע אורות ואש, מזכיר יותר הופעה של להקת רוק, או ספורט אמריקאי, מאשר כדורגל אנגלי.
ברבע השעה הראשונה אמנם הכדור אצל ליברפול, אבל שלושת הבעיטות היחידות לשער הן של וולבס, כולל עצירה יפה של אליסון.

רק וולבס בועטת לשער? אז מה. דאבל פאס בצד ימין בין פאביניו למאנה מסתיים במסירה למרכז הרחבה של הברזילאי, וסלאח שם את הכדור ברשת, באלגנטיות נונ-שאלנטית, עם החלק החיצוני של רגל שמאל. 0-1, ופאביניו שוב מבשל וסלאח שוב מחייך.

אחרי השער המשחק מתאזן כשוולבס מוכיחה שהיא יריבה ראויה ששולטת בכדור ומסוגלת להגיע למצבים טובים ליד השער של אליסון.
מחצית ראשונה רטובה ביותר ושקולה מאוד שבה הקצב היה גבוה והדיוק פחות.
ההגנה האדומה היתה יעילה אבל איבודי כדור של פאביניו וקייטה והשתעשעות של אליסון, היו מתכון לשער שיוויון, שאיך שהוא לא יצא לפועל.
ההתקפה עשתה את הכל נכון, עד המסירה המדוייקת האחרונה.
יתרון מינימלי במחצית זה מצויין, אבל לא מספיק, מכיוון שהמוקש עדיין חי. ומסוכן.

המחצית השניה אינה שונה מהראשונה עם משחק שקול שבו שתי הקבוצות מנסות להבקיע, אבל חסרות דיוק ומתקשות במסירה האחרונה הנכונה.
עשרים דקות של כדורגל אנגלי קשוח עברו עד למהלך המרהיב הראשון של ליברפול שהסתיים בהחמצה של לאלנה. אחר כך חיכינו רק דקה למהלך המרהיב הבא, שהיה מורכב מהגבהה מצויינת של סלאח, ומבעיטה בנגיעה אחת רכה של וירג'יל מהאוויר. 0-2 מרגיע ביותר.

וולבס הגיעה להזדמנות טובה בנגיחה מיד אחרי השער וחשבתי שאנחנו בדרך לסיום סוער, מרתק ומותח. טעיתי, כי חוץ מהזדמנות אחת מצויינת לוולבס אחרי כדור טועה מהרגל של רוברטסון, ליברפול שברה די בקלות את ניסיונות ההתקפה הצהובים.

שורה תחתונה:
משחק קשה שחייבים לנצח כדי לזכות באליפות.
ניצחון יעיל שלא נזכור בעוד שבוע, אבל הוא בהחלט דוגמא נהדרת ליכולות המקצועיות והמנטליות של הקבוצה העונה.
משחק שזוכרים רק אם לא מנצחים ובוכים על הנקודות שהלכו.

הקבוצה לא הבריקה במהלך המשחק, אבל עשתה בדיוק את מה שצריך כדי לצאת בשלום מהמשחק הרטוב הזה ומהמגרש החלק והקשה. קלופ ציין אחרי המשחק כי גובה הדשא במגרש שונה מזה שבאנפילד, ולכן הקבוצה התקשתה במסירות ובהנעת הכדור.

קלופ פתח בדיוק באותו מערך כמו מול יונייטד, עם סלאח מקדימה ובמרכז, מאנה מימין וקייטה משמאל. היתרון המוקדם והשמירה עליו לאורך כל המשחק, איפשרו לקלופ להיצמד למערך ללא שינוי ולהסתפק בחילופים הגנתיים על מנת לשמור על התוצאה.

מעל כולם בלט היום וירג'יל, עם כיסוי מעולה בהגנה ושער בכורה אלגנטי וחשוב בליגה. הוא לא טעה וכל חילוץ או סגירה היו בדיוק במקום ובזמן, ונראו כל כך פשוטים וקלים, שאתה אומר לעצמך, למה לא כולם יכולים, הרי זה ממש פיס אוף קייק.
כשוירג'יל לידך העבודה של חברי ההגנה הרבה יותר פשוטה, אם כי הם התעקשו לאבד יותר מדי כדורים. מול קבוצות איכותיות יותר זה בודאי היה נגמר עם ביקור של אליסון בתוך הרשת.

בקישור פאביניו והנדרסון עשו עבודת ניקיון מושלמת ודחפו יפה קדימה. עד ההפסקה הקישור הצהוב עוד נתן פייט ויצר מצבים, אבל אחריה הצמד המרכזי הידק את האחיזה ולא נתן לצהובים שום מרחב מחייה, כך שכמות הבעיטות שלהם ירדה משמונה לשלוש. בדיוק הפוך ממה שאתה מצפה מקבוצה בפיגור.
קייטה היה פעיל מאוד עד הפציעה והעובדה שהוא משחק לעומק ולא לרוחב מייצרת לחץ קבוע על ההגנה ומאפשרת יותר חופש פעולה לשאר השחקנים הקדמיים.
סלאח היה אנרגטי ופעיל והוא מעורב בכל מהלך התקפי משמעותי. הלוואי שנזכה ממנו לשער ובישול בכל משחק. במחשבה שניה, גם בחצי מזה נסתפק.

שני השערים התחילו ממצבים נייחים שהגנת וולבס לא הצליחה להרחיק וספגה מיד במהלך העוקב. ברור שזה לא מיקרי ונובע מהנחייה מפורשת של קלופ לנצל מצבים כאלה, שבהם ההגנה פחות מאורגנת.

אם דלגליש נשאר דקות אחרי המשחק כדי להודות לשחקנים במחיאות כפיים, כנראה שזו בהחלט עונה קסומה.
את המוקש הזה קלופ ניטרל, למרות שגשם גורם למוקשים להיסחף ולהגיע למקומות לא טובים.
את הזאבים עברנו ועכשיו אנחנו בדרך לטירה החדשה.

האופטימי יגיד: מסתבר שאפשר לנצח עם רק 15 בעיטות לשער.
הפסימי יענה: היו גם 15 איבודי כדור.
האופטימי יאמר: בעשר השנים האחרונות, שמונה מהקבוצות שהובילו בכריסמס זכו באליפות.
הפסימי יגיב: היחידה שלא זכתה היתה ליברפול…פעמיים…