יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
שפילד הגיעה לכאן העונה,
דיירת חדשה אצלנו בשכונה,
בלי דירה, עדיין בסאבלט,

הרבה ציוד הביאה מהבית.
קלופ אומר, השוער שלהם בועט חזק,
הבלמים תוקפים, סוג של ברדק,
בינתיים הולך להם לא רע,
צמודים ליונייטד במרכז הטבלה.

אם יש משהו שמטריד אותי השבוע, זו דווקא ההופעה של וירג'יל על העטיפה של "פיפא 2020", וזה בגלל ה"קללה של ג'ון מאדן". כדי לא לנחס לפני המשחק אני עוצר כאן.

גירסת הבמאי:
"בפשטות, כולם אחראים להכל. זה הכדורגל" (גרמניה וצרפת לא חברות טובות, אבל זו גירסת קלופ לסיסמה של המוסקטרים: כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם).

סרט רץ:
בגביע הליגה ניצחו הצעירים,
מילנר מאליוט – כפול בשנים,
גשם יורד בעיר הפלדה,
חשוב שלא נשמוט נקודה.

אני מניח ששמעתי על העיר הזו לראשונה כשג'ו קוקר הוציא את התקליט "שפילד סטיל", על שם תעשיית הפלדה של עיר הולדתו, אי שם בתחילת שנות השמונים.
יונייטד, שפילד, מתחילה את המשחק באותו סגנון, של פועלי הפלדה. קשוחים, גבוהים, נלחמים, לא הכי טכניים וולא מוותרים.

הפתיחה שייכת לגמרי למקומיים, ולמרות שהרוח בגב של ליברפול, נראה כאילו היא מחכה שהסערה תירגע וההתלהבות של הפתיחה תשקע, אלא שזה לא קורה. שפילד מתגוננת נהדר, סוגרת את המגינים עם קו של חמישה מגינים, שהניסיונות היחידים לפרוץ אותו היו בחיתוכי עומק של מאנה.

הזמן מתקדם לכיוון ההפסקה,
יש כמה ניסיונות בעיטה,
בדרך כלל מחוץ לרחבה,
וכלל לא פוגעים במטרה.

מכירים את הספר "איפה אפי?", שבו הקורא מחפש את הדמות של אפי בין מאות אנשים. אני בדרך כלל לא מצליח למצוא אותו. על זה חשבתי כשחיפשתי את פירמינו על המגרש לאורך המחצית הראשונה. הוא היה בלתי נראה. שלוש דקות להפסקה אנחנו מייצרים את המתפרצת הראשונה במשחק וזו המתפרצת המושלמת כי היא כוללת את שלושת החלוצים ועוד ביתרון מספרי, אלא שמאנה בועט רק לקורה ובובי מסתבך עם הרגליים. כלום ושום דבר.

מחצית ראשונה מאופסת שכל כולה שפילד סטייל.

אחרי ההפסקה זה כבר סיפור אחר לגמרי. ליברפול עולה במוד הרבה יותר התקפי. זה ברור שעכשיו אין כבר זמן לחכות והמשחק נפתח לחלוטין לשני הצדדים. הכדור נמצא הרבה יותר ליד השער של שפילד, אבל חוסר דיוק ושתיקה של ה VAR, מונעים מליברפול מצבים ופנדל. גם כדור עונשין פוטנציאלי מייצר רק דיון רב משתתפים ובעיטה לשחקים.

שפילד מתחילה לבזבז זמן שלושים דקות לסיום, וקלופ בצעד נדיר מאוד חורג מהתבנית שלו וזורק למגרש את דיבוק "בעל הנס" אוריגי, יחד עם שלושת החלוצים.
ליברפול מאבדת את הסדר, הקצב מתגבר בטירוף, מלחמה על כל כדור ושפילד כמעט כובשת פעמיים, ואז…

אוריגי, מי אם לא הוא, משמאל לרחבה,
וינאלדום בועט ואומר תפילה,
מתחת לרגליים של שחקן הגנה,
בין הידיים והרגליים של השוער, הכדור מתגלגל לפינה.

יש הרבה משפטים עם המילה מזל ואת כולם מילמלתי לעצמי בנצח שלקח לכדור להתגלגל לרשת. 0-1 שכולו מהשמיים.

קלופ מחליט לשמור על המערך ההתקפי ומשאיר ארבעה חלוצים על המגרש, סלאח מחמיץ שער בטוח, אדריאן מוצהב על בזבוז זמן וקלארק מחמיץ שער שיוויון.
בסוף, איכשהו, זה הסתיים עם ניצחון.

שחקן ראשי:
הקהל של שפילד יונייטד.
אי אפשר שלא לחוש טון של סימפטיה לשפילד ומאה טון לקהל הנפלא שלה, שדחף את הקבוצה שלו בטירוף לאורך כל המשחק וגרם להם לתת את כל מה שהם יכולים והרבה יותר מזה.
ומעל לכל, העידוד המדהים שהם נתנו לשוער שלהם בסיום המשחק, למרות הטעות שלו שבגללה הם הולכים הביתה בלי נקודות.
והשוער הצעיר, אוי השוער הצעיר. כל כך אומלל שהלב שלי נקרע.
שפילד יונייטד היא קבוצה אנגלית שגם סקאוזר מלידה יעריך ויסמפט.

שחקן משנה:
וירג'יל.
החזיק נהדר את ההגנה, בקור הרוח האופייני ובמיקום מושלם כמעט בכל התקפה.
הפעם הקללה לא עבדה.

דבר המבקר:
זה היה משחק קשוח,
עד השריקה שום דבר לא בטוח,
זה היה כדורגל אנגלי,
איזה מתח, זה לא בשבילי.

שתי קבוצות שנתנו את המקסימום מבחינה פיזית בתנאים קשים של רוח וגשם.
שתי קבוצות שהמאמנים שלהן מחוברים לקהילה ולקהל שלהם בקשר עמוק, שיחקו בעוצמה רבה ושרטו ושחקו אחת השניה עד העצם. הפעם להגיד שהיתה מלחמה על המגרש זה לא קלישאה אלא עובדה.
ליברפול היתה רחוקה מהיכולת המדוייקת ומהביצועים הקליניים שכבר ראינו ממנה בעבר. היא נגררה למשחק הקשוח של שפילד ולא מצאה דרכים לפרוץ את קו ההגנה המחומש, אלא שהפעם קלופ יצא מהשבלונה וזה השתלם לו. איכשהו שוב פעם אוריגי היה מעורב במהלך שהסתיים בשער סופר חשוב.

ההגנה היתה די יציבה, והתמודדה יפה עם כדורי העומק והגובה של שפילד. אדריאן לא נזקק להרבה מאמץ והיה שם כשהיה צריך אותו.
פאביניו בקישור נתן עבודה הגנתית מצויינת, ואנחנו תמיד נקנה שער של וינאלדום, ולא חשוב מה הוא יעשה בשאר הזמן.

ההתקפה היתה ולא היתה. מאנה וסלאח היו והחמיצו שלושה מצבים שבדרך כלל הם כובשים מהם בעיניים עצומות ועל רגל אחת, ובובי לא היה.
אוריגי היה גם היה.

כותרות סיום:
אחד השירים הידועים מהתקליט ההוא של קוקר אומר:
"Many rivers to cross
And it's only my will that keeps me alive"

ניצחנו כי רצינו לנצח, ולא כי הגיע לנו לנצח.
ניצחנו כי כח הרצון של הקבוצה דחף את הכדור בכח לרשת בין הידיים של השוער.

הפסימיסט יגיד: שבוע שני ברציפות שאנחנו משחקים לא טוב.
האופטימיסט יענה: אבל מנצחים…
הפסימיסט יציין: כמה פעמים עוד נחצה כך את הנהר?
האופטימיסט יאמר: בשביל אליפות חוצים נהר איך שאפשר.