יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
בדיוק היום לפני ארבעים שנה יצא האלבום "החומה" של פינק פלויד, ואני תוהה ביני לבין עצמי, האם התקליט שהשפיע עליי כל כך בילדותי, ישמש אותי גם היום.

הנה הוא מגיע,
החודש המכריע,
אינספור משחקים בכלום ימים,
בשתי ליגות ומיליון גביעים.

פאביניו נפצע, מכה רצינית,
לא בכנף, כי אם בחזית,
קלופ רומז על שינוי השיטה,
זו תהיה תקופה לא פשוטה.

גירסת הבמאי:
"הרחבת האיצטדיון כדי שיהיה נגיש ליותר אנשים זה רעיון נפלא – שיכול היה להיות שלי. הוא אינו שלי אבל היה יכול להיות שלי" (דרכו המיוחדת והאלגנטית של קלופ לפרגן לבעלים ולמנהלים).

"Making this iconic place available for more people is a very good idea – it could have been mine, it’s not but it could have been"

סרט רץ:
ברייטון קבוצת מרכז אופיינית,
בכל חלקיה היא בינונית,
התקפה, הגנה, סבירות, זה מספיק,
לא בצמרת ולא בתחתית,
אלא שיש טוויסט אחד בסיפור,
ברייטון אוהבת להחזיק בכדור.

קלופ מחליט לעלות עם ההרכב הקבוע שלו למשחקים חשובים ושולח את אוקס במקום פאביניו, למרות שברביעי אנחנו באברטון.

יש משהו שונה באוויר של אנפילד בפתיחת המשחק, שנותן לי הרגשה טובה. איני יודע אם אלה שלטי הילסבורו השונים או הפתיחה האינטנסיבית של האדומים שעושה את ההבדל.
רבע השעה הראשונה קיצבית אבל מעט מבולבלת ובסיומה מגיעה הבעיטה הראשונה של פירמינו לשער, שמשחררת את הפקק.

שלוש דקות אחר כך וירג'יל מתרומם באלגנטיות לכדור חופשי של טרנט מימין, ונוגח מדוייק מתחת למשקוף. 0-1 חשוב ומרגיע.
בשלוש הדקות הבאות מציל השוער ראיין עוד שתי הזדמנויות מצויינות, כנראה מכיוון שהיו של שחקני ההתקפה של ליברפול.

החלוצים שלנו מגיעים למצבים,
אבל לא כובשים שערים,
כנראה שעל מנת שתהיה הבקעה,
צריכים שחקני הגנה…

כשטרנט ניגש להגביה קרן יש תמיד ציפייה שמשהו יקרה, גם אם היא מצד שמאל, אבל שיקום מי שניחש שפעם שניה תוך שש דקות זה יסתיים בנגיחה של וירג'יל מתחת למשקוף. 0-2 והמחזה של וירג'יל מתרומם באוויר מעל שחקני ההגנה של ברייטון הוא פשוט מרהיב ומלכותי כאחד.

כשאתה מוביל בשני שערים,
יתכן ותלחץ קצת פחות,
ברייטון מגיעה לשני מצבים,
אליסון לא יתן להם לקלקל שמחות.

מחצית ראשונה שבה ההחזקה בכדור התחלקה שווה בשווה בין שתי הקבוצות, אבל כיבוש השערים ממש לא.

עכשיו המטרה פשוטה וברורה,
לשמור על הרגליים ועל התוצאה,
לא לקחת שום סיכונים,
אני רוצה בסיום את כולם בריאים.

ברייטון עולה למחצית השניה במצב רוח התקפי וכמעט מצליחה לשכפל את המתכון האדום, שכולל קרן ונגיחה של בלם לרשת, אלא שדאנק מפספס במעט את השער.
אני מתחנן לקלופ שיעשה חילופים כדי לשמור על השחקנים אבל הבוס לא מתייחס אליי.

האדומים מגבירים את הקצב לחמש דקות, מגיעים לשלוש הזדמנויות, וחוזרים למצב צבירה הגנתי ושמרני, כשקלופ שולח את סלאח ופירמינו לספסל.
הקבוצה נכנסת למוד של קרוז קונטרול וגם אני מרגיש שזה לא סיפור לשמור על רשת נקיה עד הסיום, אלא שאני שכחתי שהעונה הנושא הזה ממש לא פשוט.

רבע שעה לסיום אליסון יוצא לעצור כדור עומק מצוין של ברייטון, הוא אמנם מצליח, אבל כשאתה עושה את זה עם היד מחוץ לרחבה, אתה מגלה שלא רק החולצה של חברייך אדומה, אלא גם הכרטיס.
אדריאן רץ מהר לשער ומתחיל לסדר את החומה, אלא שברייטון לא מחכה לו.
הבלם דאנק, שהחטיא שתי הזדמנויות נהדרות, רואה שאדריאן צמוד לקורה השמאלית ועסוק בתכנון החומה, אז הוא בועט שטוח, חלש ומדוייק לפינה השניה. 1-2 ומה שנראה קל הופך פתאום קשה, ואני מוצא שימוש לתקליט.

אנחנו יורדים לבונקר,
בונים סוג של חומה,
אדריאן מציל עוד פצצה,
ואיכשהו שומר על רשת נקיה.

שחקן ראשי:
וירג'יל.
שני שערי נגיחה מלאים בקלאסה ואלגנטיות. בהחלט פואטרי אין מושן. בהגנה הוא עשה את מה שהוא תמיד עושה וסגר בקלילות וביעילות את רוב ניסיונות ההתקפה של ברייטון. בפעם היחידה שהם מצאו שטח בינו לבין לוברן זה נגמר בהרחקה של אליסון.

שחקן משנה:
טרנט.
שני בישולים ממצבים חופשיים משני צידי המגרש פלוס עוד כמה מסירות מצויינות שהגיעו רק לכמעט גול פלוס עבודה הגנתית נקיה באגף שלו.

דבר המבקר:
סיטי וצ'לסי מפסידות נקודות,
יותר טוב מזה לא יכול להיות,
אצלנו שום דבר בקלות לא יגיע,
לא בליגה ולא בגביע.

כנראה שהמתכון השנה לניצחונות אחד הוא – משחק יעיל, לא גדול או מרהיב ולחץ עיקבי ובלתי מתפשר על שרירי הלב. לפעמים זה שער שנכבש בדקות הסיום לזכותינו ולפעמים זה כרטיס אדום לחובתינו.
אז הפעם אנחנו הצבנו חומה בדקות הסיום כשברייטון לחצה ואנחנו היינו במינוס שחקן, וכמו שפינק פלויד הקימה חומה מושלמת, כך עשו זאת גם וירג'יל, אדריאן ושות'.
עד הטיול של אליסון מחוץ לרחבה זה נראה דווקא כמו טיול שלנו בדרך לניצחון צפוי ולא קשה.
שני השערים של וירג'יל הגיעו בזמן הנכון ופתרו את בעיית חוסר המחץ ממנה סבלה היום שלישיית החלוצים שלנו, והכתיבו את ההמשך היחסית נינוח, עד ש…

אליסון עשה הכל נכון במשך שבעים וחמש דקות, ושני המגינים עשו הכל נכון במשך תשעים פלוס דקות. קצת יותר דיוק של רוברטסון בסיומן של פריצות סוחפות משמאל היה יכול לסיים את הסיפור מוקדם יותר, אבל זה לא ממעיט מהתרומה ההתקפית הנפלאה של צמד המגינים הכי התקפיים ביקום ואולי בהיסטוריה.
אדריאן אולי לא קרא נכון את המצב בבעיטת העונשין, אבל הוא לקח ללב, וידע לעצור בהמשך שתי הזדמנויות נהדרות של ברייטון, כדי להוכיח שוב את הערך העצום שלו לקבוצה.

הנדרסון מילא היטב את תפקידו של פאביניו, כולל מספר מסירות עומק לא רעות. אוקס היה פעיל מאוד בשני הכיוונים ועם קצת יותר דיוק היה יכול להבקיע את השלישי.

ההתקפה היתה ולא היתה. השלישייה עשתה לא מעט פעילויות התקפיות ומהלכים יפים, אבל לא הגיעה למצבי הבקעה טובים. סלאח עדיין חלוד מעט, מאנה נתן כמה דריבלים יפים שלא הבשילו ופירמינו המשיך ברצף אינסופי של משחקי בית ללא שערים.

ברייטון נתנה פייט מרשים, ולא נשברה למרות פיגור כפול ומוקדם יחסית. היא ניצלה את מתינות הלחץ של ליברפול כדי להחזיק בכדור והגיעה למצבים לא רעים. אני לא זוכר קבוצת מרכז טבלה שמחזיקה בכדור 55% באנפילד וכמעט משתווה לליברפול בכמות הבעיטות לשער (חמש לעומת שבע).

מילה טובה מגיעה לידידנו ויקירנו ג'ו ג'ו שלבי שכבש בדקה ה 88 בניוקאסל, גזל שתי נקודות מפפ, ותרם שתי נקודות לפער.

כותרות סיום:
עוד ניצחון בדרך הארוכה והקשה להפלת החומה שעומדת בינינו לבין התואר שבו זכינו לאחרונה עשר שנים אחרי החומה.

אין כמו שורה של פינק פלויד כדי לסכם משחק שבו ההגנה היא זו שכובשת והשוער המחליף הוא זה שמבטיח את הניצחון:
"Together we stand, divided we fall"

הפסימיסט יגיד: קשה לנצח כשההתקפה דוממת.
האופטימיסט יענה: כל הכבוד על ניצחון למרות שההתקפה שותקת.
הפסימיסט יציין: עד מתי ננצח בשיניים.
האופטימיסט יאמר: זה יותר ממה שסיטי משיגה.