לשאר הטורים המעולים לסיכום העשור
התקופה האחרונה באתרי ספורט מלאה בסיכומי עשור. אבל ב-NBA, מדובר גם בסיום תקופה ארוכה יותר של מתיחת פנים רצינית שהפכה את הכדורסל למשחק שונה לגמרי. עם קצת גמישות בעמדות, חמישיית הכדורסל האולטימטיבית בשני העשורים האחרונים.
אז למה עשור אחד לא מספיק?
כאמור, בNBA מדובר בגם בסיכום של מספר תהליכים שנפתחו עם תחילת המילניום והושלמו בשנה שנתיים האחרונות-זה התחיל בפרישה של ג'ורדן וסוף עידן הסנטר הקלאסי שהפכו את המשחק להרבה יותר קבוצתי, המשיך במהפכת הסטטיסטיקות והושלם בעשור הנוכחי עם קבוצות כמו סן אנטוניו וגולדן סטייט שהפכו למודל לחיקוי. מייחסים את השינויים בעיקר להתפתחות טכנולוגית, אבל זה קרה גם בזכות הנפשות הפועלות שהראו לנו דברים חדשים שאפשר לעשות עם כדור כתום וגוף של 2 או 2.10 מטר. חלקם קצרו את פירות התקדמות רפואת הספורט וחלקו את הקריירה בין שניים (או שלושה) עשורים.
ונו טוב, גם כי כיף להרגיש צעיר לפעמים.
מה הקריטריונים?
דירוגים הם תמיד בעייתיים ומעוררי מחלוקת. יכול מאוד להיות שמומחים גדולים יותר שבקיאים ברזי הסטטיסטיקות המתקדמות כמו מדד ה Win Shares היו בוחרים אחרת לגמרי, אבל אני נוטה להתייחס לשחקנים שבחווייה הסובייקטיבית של הצופה היו הכי טובים ותרמו הכי הרבה לקבוצות שלהם.
סטפן קרי
כשצופים בו מכדרר או משחרר זריקה בקלות שבה בן אדם ממוצע חותך אוכל עם סכין ומזלג, זה מעורר קנאה ונראה כאילו הוא קיבל מתנה משמיים. אבל האמת שההפך הוא הנכון, וספק אם יש שחקן שהיה צריך לעבוד יותר קשה כדי להפוך לכוכב NBA. למרות קריירת מכללות מצוינת, הזהירו שמבנה הגוף הממוצע ימנע ממנו להסתדר עם הפיזיות של היריבים, מה שגרם לו להתדרדר למקום ה-7 בדראפט וגם בתחילת הקריירה המקצוענית הוא סבל מלא מעט פציעות ולקח בערך 3 שנים עד שהפך לכוכב של ממש. אבל ברגע שסיים להחלים, השעות הארוכות של אימוני הקליעות עם אבא נשאו פרי בדרך לנסיקה מטאורית ומשם הכל היסטוריה – מהר מאוד נבנתה סביבו שושלת ששברה אינספור שיאים, וכבר 5 שנים שהוא הפנים שהליגה מציגה לכל ילד שחולם לשחק כדורסל.
הקדים את: סטיב נאש. עם מנטליות של קריקטורה קנדית מסאותפארק וצעד וחצי שנגמר בדאנק רק בחימום, הפרצוף שלו בתמונות המחזור של נבחרת המערב תמיד היה נראה כמו פוטושופ גרוע. אבל אם תשאלו את שאר המצולמים עם מי היה הכי כיף לשחק בקבוצה הם לא יתלבטו.
למה הוא מעל כולם: סגנון המשחק, הכריזמה, והעובדה שבכל האליפויות שלו מישהו אחר לקח פיקוד בגמר מדליקות נורה אדומה במה שקשור לאובר-רייטינג, אבל בגזרת הרכזים אין לו באמת תחרות – לא בדומיננטיות, לא בהישגים הקבוצתיים ולא בהשפעה על המשחק שבאה לידי ביטוי במהפכת השלשות ובתוצאות של אולסטאר על בסיס יומי.
קובי בראיינט
מזה כ-10 שנים אני עוסק בחינוך והעברתי לא מעט תכנים הנוגעים לאלימות בספורט. לכן, הצפייה בלייקרס של קובי (בתור הזהב השני) הייתה סוג של גילטי-פלז'ר שצריך להסתיר יותר טוב מאת בקבוק הקולה בתיק. הוא היה אנוכי על ומחוץ למגרש, הוא היה מסוגל לנהל טראש טוק קולני גם במשחק ראווה למטרות פילנתרופיות ובמהלך השנים הצטברו לא מעט עדויות על כך שלחלוק איתו חדר הלבשה היה גיהנום. אבל מה לעשות, כדורסל פשוט לא היה אותו דבר בלי השחקן הכי תחרותי והכי ווינר שאני וכל ילדי שנות ה-90 שפספסו את מייקל ג'ורדן ראינו.
הקדים את: דוויין וייד. הסייד קיק הטוב בהיסטוריה הספיק להוביל את מיאמי לאליפות עם הצגת יחיד אדירה לפני שהחליט לחבור ללברון כדי להיות חלק משושלת שכולם ממש ניסו לשנוא ונשברו בשלב מסוים. אם טווח הקליעה שלו היה גדול בחצי מטר בכלל לא בטוח שהיה מספר 2, לא כאן ולא בקבוצה ההיא.
ג'יימס הארדן. לא עילוי אתלטי, כל סל שלו בנאלי מקודמו וגורר זעקות "זה לא כדורסל" אצל חלק מהצופים. אבל הסיום תמיד בטבעת, בדרך לעונה עם ממוצע הנקודות הגבוה ביותר במאה ה-21 שבינתיים ממשיך לתפוח.
למה הוא מעל כולם: לרגל הפרישה, הוציא בראיינט סרטון אנימציה מצוין בו הוא מנהל מונולוג פרידה מהכדור על התקופה היפה שלהם ביחד. בימי השיא שלו לא היה מי שידע איפה לחכות לכדור, מה לעשות עם הכדור ובמיוחד איך לשים את הכדור בסל יותר טוב ממנו. גם כל משחק נוק אאוט בו השתתף היה סרט דרמה, וכמעט תמיד האנטי-גיבור צחק אחרון.
טים דאנקן
ב19 עונות בהן שיחק בסן אנטוניו, הוא הוביל את הקבוצה ל5 אליפויות וניצח עבורה אינספור משחקים חשובים. אבל בקיץ, כשמונה לעוזר מאמן הקבוצה, התבקשנו בקבוצת האוהדים לבחור את הזיכרון הכי משמעותי שהשאיר לנו והיה קונצנזוס מוחלט: כולנו חזרנו לסדרת הגמר היחידה שהפסיד ב2013 ולדקה האחרונה באותו משחק 7 מקולל נגד מיאמי, בה החטיא ליי אפ שיכל להשוות את התוצאה ובירידה להגנה המצלמות לא פספסו את אגרוף התסכול שנתן לפרקט. על אותו פרקט הוא תיקן בגדול שנה מאוחר יותר, אבל הרגע נחרט בזיכרון כי עם כל ההישגים זה היה טים דאנקן, לטוב ולרע: בלי תכונות של גיבור או נבל על, בלי ביצועים בלתי נתפסים, בן אדם פשוט שבא כל בוקר לעבוד באותו משרד ולא מזמין עיתונאים כשהוא בא להזדכות על המפתח. גם אין לו מהלך על שמו או להיטי יוטיוב כי הוא לא בא להלהיב אף אחד – פשוט עשה מה שמלמדים שחקן פנים בגילאי נוער בשני צידי המגרש ועשה את זה יותר טוב מכולם.
הקדים את: שאקיל אוניל. בזמנו זה היה מצ' אפ אדיר, כזה שמשבצים למשחק צהריים בחג המולד. שאק נשאר מאחור כי חלק את שיא הקריירה שלו עם שנות ה-90, אבל היו לו גם 5-6 שנים של שליטה ברחבות בשנות ה-2000, בהן עבר מהפך תדמיתי ממפלצת צבע שממגנטת הייטרים לענק החביב שהיום אנחנו צופים בהנאה בפינת הפספוסים השבועית שלו.
למה הוא מעל כולם: לא במקרה התחלתי בציטוט מפורום האוהדים מבלי להוסיף ״גילוי נאות״, כי בכל דירוג מוכר – משרון דוידוביץ' ועד ESPN הוא נמצא במקום דומה, הרבה בזכות ספרינט הסיום שנתן כשהוביל קבוצה בגיל 38 לאליפות ופרש בגיל 40 כשחקן מוביל בקונטנדרית. ובעיקר כי בסופו של דבר הישגים נמדדים ברמת התרומה לפרנצ'ייז ולאורך כל הקריירה שלו הספרס היו באזור הצלחת. הם לא היו קרובים לשם לפני ובדיוק עכשיו, כשהוא מתחיל שם את תפקידו בצוות המקצועי הם מתחילים לעכל שהם גם לא יהיו שם בקרוב.
קווין דוראנט
קיץ 2016 היה בסימן יציאה מפרופורציות וסימן את תופעות הלוואי של העידן המסחרי בספורט האמריקאי. משיכה קטנה בעט הייתה כל מה שצריך כדי להפוך את האנדרדוג המרגש מנאום הReal MVP לנבל שהרס את הליגה וצריך להפעיל חשבונות טוויטר של מעריצים בדיוניים כדי לשפר את תדמיתו. אבל מי שפחות מקשיב לרעשי רקע לא בהכרח שם לב מה קורה לו, כי מבחינת כדורסל הוא המשיך להיות השילוב האולטימטיבי בין גודל, תנועתיות וטכניקה ועם כל הכבוד לסטף קרי ולשלישייה אליה חבר, גולדן סטייט ב-3 שנים האחרונות, במיוחד ברגעי ההכרעה, הייתה קודם כל קווין דוראנט. השנה הוא מושבת בגלל פציעה קשה, אבל כשיחזור ממנה בגיל 32 הוא יסתער על אליפות עם ברוקלין שתהיה רשומה אך ורק על שמו, ואתם עוד תחזרו להעריך אותו.
הקדים את: דירק נוביצקי. נוביצקי פרש בקיץ, אחרי עונה בה בקושי הורגש וגער בבוחן סמים שיסתכל איך הוא זז ויעזוב אותו בשקט. אבל ההשפעה שלו על המשחק בהחלט באה לידי ביטוי בכל מיני יוקיצ'ים ודונצ'יצ'ים שמככבים בליגה וחייבים הרבה לאירופאי הראשון שלא הסתכל על אף אחד מלמטה ופתח להם את הדלת. במקרה שלו נדרש הסבר מפורט למה רק חמישייה שנייה, כי על פניו מה קל יותר מלבחור בין השחקן היחיד בדור האחרון שסחב על הגב קבוצה בינונית לאליפות (דאלאס ב2011) לבין מי שחבר לקבוצה שהייתה הטובה בעולם גם בלעדיו בשביל לעשות את זה? כי כדורסל משחקים בשני צידי המגרש. דוראנט תמיד עשה עבודה אדירה בהגנה שחסתה בצל מה שהוא עושה בהתקפה, נוביצקי היה שומר בעייתי בתחילת הקריירה, סביר בשיא הקריירה ונטל על הקבוצה שלו בסוף הקריירה, אבל זה לא צריך לגרום לה להתחרט על דקה מ21 העונות שששיחק.
קווין גארנט. האב הקדמון של חדי הקרן שבגובה 2.10 היה גם הריבאונדר הטוב בעולם וגם יכל לשמור על כל שחקן חוץ. המנהיגות ומוסר העבודה שלו הפכו את בוסטון מאוסף כוכבים לקבוצת העל הראשונה שהוכיחה שכוכבים יכולים לשחק ביחד.
למה הוא מעל כולם? כי בכדורסל מקצועני אין ״לא פייר״ ו"לא מגיע" והשופטים בכדורסל הם לא שופטי ריאליטי. מדובר במשחק בו המטרה לקלוע כמה שיותר נקודות ובמקביל לגרום ליריב לקלוע כמה שפחות נקודות וכבר 10 שנים ש-KD מנצח את כולם במשחק הזה. חוץ מאחד, שאתרע מזלו לחלוק איתו את שיא הקריירה.
לברון ג'יימס
הסיפור של לברון מלווה את כל שני העשורים האחרונים ומתחיל בכותרת ראשית בSports Illustrated על הנער בן ה16 שהולך להשתלט על עולם הכדורסל. לא מעט היו קורסים תחת הלחץ, אבל הוא תמיד עמד בו והתעלה על כל הציפיות: הוא הגיע לליגה ישר מהתיכון, חמוש בקומבינציית הכוח-אתלטיות המפחידה בתולדות המשחק וכל שנה דאג להשלים אלמנטים שהיו חסרים לו כדי להשתלט על הענף לחלוטין: משחק קבוצתי, קליעה ל3, ובעיקר היכולת בקלאץ' שעבדה גם ברצף משחקים של 50 דקות (לא טעות בהגהה)-את כולם הוא פיתח עד שכבר לא היה ספק מי מספר 1.
כיאה למי שתמיד היה במרכז הפריים ומעולם לא ברח ממנו הוא צבר גם הרבה מעריצים והרבה שונאים ונזכור לו רגעי שיא ורגעי שפל – מ"ההחלטה" הידועה לשמצה לנטוש את קליבלנד שנמצאת במחוז הולדתו ולעבור למיאמי ועד לאליפות המרגשת שהביא לה 6 שנים מאוחר יותר. מהקמת בית ספר הזדמנות אחרונה ומחאות למען הקהילה האפרו-אמריקאית ועד להתקפלות המביכה מול הדיקטטורה הסינית. אבל בשורה התחתונה כל מי שפתח ערוץ ספורט מתישהו ב-15 השנה האחרונות הרגיש את ההשפעה שלו כספורטאי וכפרסונה וביום שיפרוש, שאי אפשר לדעת אם זה יגיע תוך שנה שנתיים או חמש, אתקשה להאמין למי שיגיד שהוא לא יתגעגע.
הקדים את: קאווי לאונרד. הקדים את יאניס אנטטוקומפו בקרב הטענים החדשים לכתר. אל תגידו יורש, כי הדרך הכי טובה לתאר את העוף המוזר שלא מעט שחקנים בליגה מוכנים להישבע שאין להם מושג איך הקול שלו נשמע היא "לא לברון ג'יימס", אבל המצ' אפ ביניהם הוא הדבר הכי טוב שיש לליגה להציע כרגע.
למה הוא מעל כולם (כולל כולם)?
ב-16 שנות קריירה כל אחד מהשחקנים המוזכרים בכתבה הצליח לאתגר אותו ולגרור אותו לקרבות אדירים. אבל בעוד הם מייצגים 2 דורות, הוא תמיד היה בפסגה ובגיל 35 עוד מסתכל קדימה ככה שלא נשאר מקום לספק: התחרות שלו היא עם מייקל ג'ורדן על תואר הכדורסלן הגדול בהיסטוריה ועם מסי, בולט, פלפס ופדרר על תואר ספורטאי המאה ה-21.
