האם חוק בוסמן טוב לאוהדי הכדורגל (או: למי זה טוב)

ז’אן מארק בוסמן היה שחקן עבר בלגי ששיחק בקבוצת רויאל קלאב ליאז’ בליגה הבלגית הראשונה. עם תום חוזהו ב-1990 הציע לו המועדון הבלגי לחתום על חוזה חדש במשכורת מינימום, הנמוכה משמעותית ממשכורתו בחוזהו הישן. בוסמן סירב בנימוס להצעה וביקש לעבור ולשחק בקבוצת דנקרק הצרפתית אלא שאז התגלה כי קבוצתו מבקשת עבורו מחיר גבוה מידי ליכולותיה ורצונותיה של הקבוצה החדשה והעסקה התפוצצה.

שחקן בלי חוזה, לא מקבל משכורת ומבקש לעבור מועדון ו…. הוא לא יכול… הזוי! אבל זאת היתה המציאות אז.

בוסמן תבע בבית הדין האירופי לצדק את הקבוצה, ההתאחדות ואופ”א וב-15 בדצמבר 1995 ניתן פסק הדין. פסק הדין כלל שתי החלטות ששינו לחלוטין את פני הכדורגל האירופי והפכו אותו למה שאנחנו מכירים היום:

  1. מניעת מעבר שחקנים בתום חוזיהם אינה חוקית.
  2. הגבלת כמות השחקנים מתוך האיחוד האירופי אינה חוקית.

החוקים יצרו מספר שינויים מיידים. בראש ובראשונה החוקים שחררו שחקנים שהיו כבולים לקבוצותיהם ואפשרו להם לעבור בחופשיות בין קבוצות בתום חוזיהם ולהגדיל את משכורותיהם. כמו כן, המגבלה על 3 זרים בלבד בכל קבוצה (ועוד שניים עם ותק של יותר מחמש שנים במדינה) נגמרה.

לשם המחשה מצורף הרכב ליברפול בשני משחקנים שונים, שניהם נגד טוטנהאם הוטספר, שניהם בווייט הארט ליין. התאריכים קצת שונים. המשחק הראשון נערך ב- 22 במרץ 1995, לפני מעבר חוק בוסמן. המשחק השני נערך ב- 31 באוגוסט 2014, שימו לב להרכבים (בכתום, שחקנים בריטיים)

חוק בוסמן תמונה 1

השיא היה ב- 26 בדצמבר 1999 בו צ’לסי עלתה לכר הדשא למשחק ליגה נגד סאות’האמפטון עם 11 שחקנים שאף אחד מהם לא היה אנגלי.

שינויים כאלה נועדו בראש ובראשונה להגן על השחקן, שהיה עד אז כלי משחק בידי הקבוצה, אבל יצרו אפקט אדיר על הכדורגל האירופי. כניסת כמות כזאת של שחקנים זרים שינתה באופן משמעותי את שיטת המשחק של הקבוצות, את רמת ההזדהות של הקהל, העלתה משמעותית את הסכומים המשולמים לשחקנים ואת מחירי העברות שחקנים בין הקבוצות. כל השינויים האלו יצרו מצב בו קיימת דומיננטיות כמעט בלתי נגמרת של המועדונים הגדולים. הן בליגות המקומיות ואין בגביעים האירופאיים. קבוצות, שחובבי הצ’מפיונס מנג’ר ודאי זוכרים לטובה, כמו שפילד וונסדיי, נוטינגהאם פורסט ולידס יונייטד נאלצו להחתים שחקנים על חוזים גבוהים לתקופות ארוכות על מנת לא לאבד אותם לקבוצות הגדולות והעשירות ולבסוף נאלצו למכור אותם למרבה במחיר מכיוון שלא יכלו לעמוד בהוצאות הכספיות ונעלמו להן לליגות נמוכות.

תוצאה נוספת של התעצמות הקבוצות הגדולות היא ליגת האלופות כמו שאנחנו מכירים אותה היום. עד לאותה נקודה האלופה בלבד מכל מדינה שיחקה במפעל שנקרא גביע אירופה לאלופות ושוחק מהשלב הראשון בשיטת נוק-אאוט. הקבוצות העשירות, שלא היו שבעות מהנתח אותו זכו לקבל ממפעל זה ומהיכולת שלהן להופיע בו בקביעות, חשבו לפרוש מאופ”א ולהקים ליגה משלהן ועל כן, ב-1992, נקבע כי תוקם ליגת אלופות שתשוחק תחילה בשיטת בתים והרווחים יחולקו באופן נרחב יותר בין המשתתפות. חלוקת הרווחים הביאה לכך שעם הזמן התחילו (דרשו) לשחק במפעל גם קבוצות שאינן אלופות ובכך קיבעו את מעמדן כחזקות ועשירות יותר מכל האחרות.

שימו לב לזוכות ב-35 השנים האחרונות בגביע אירופה / ליגת האלופות:

חוק בוסמן תמונה 2

מישהו רואה מצב שקבוצות כמו נוטינגהאם פורסט, אסטון וילה, סטיאווה בוקרשט או הכוכב האדום בלגרד יכולות לזכות שוב? שלא לדבר על יובנטוס…

ב- 16 השנים מ-1980 ל-1995 היו לנו 13 זוכות שונות, רק מילאן עם 3 זכיות וליברפול עם 2 הצליחו לזכות יותר מפעם אחת. ב- 19 השנים מ- 1996 ועד 2014 היו רק 11 קבוצות שונות שזכו בתואר עם זכיות חוזרות של באיירן מינכן, מנצ’סטר יונייטד, ריאל מדריד, מילאן וברצלונה.

אז אם יש משהו שחוק בוסמן עשה הכי טוב הוא להנציח את הקבוצות העשירות ביותר ולתת להן דומיננטיות שכמעט אי אפשר להכניע היום. הגיוון של פעם בו קבוצות רבות היו יכולות לזכות בתואר נעלם.

אז שחקנים חופשיים יותר יש לנו, אבל האם אנחנו האוהדים חופשיים יותר? תשאלו כל ילד בן 12-18 ותגלו שהוא כנראה אוהד ברצלונה או ריאל מדריד. אף אחד כבר לא אוהד העטלפים או הקנריות. אז איפה החופש שלנו….

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!