לפרקים הקודמים במסע של פיורנטינה

קיץ 1996 זכור עלי במיוחד. זה היה הקיץ בו "הכדורגל חזר הביתה", לטורניר יורו 96' שנערך באנגליה, בירת הכדורגל. עבורי זה היה טורניר הכדורגל הראשון שראיתי כמעט במלואו ועקבתי אחריו, דרך תקצירים ביורוספורט בשלב הבתים ושידורים חיים בשלבי הנוקאאוט. זה היה טורניר אכזרי שבו כל נבחרת שאהבתי הפסידה בפנדלים. הולנד הפסידה לצרפת, צרפת הפסידה לצ'כיה, אנגליה, הפייבוריטית שלי, הפסידה לגרמניה הרעה, שניצחה את צ'כיה בגמר וזכתה בגביע אחרי צמד של אוליבר בירהוף. אז כל הנבחרת שעודדתי אמנם הפסידו, אך תמיד אזכור את יורו 96' כאירוע הספורט שהפך אותי לאוהד כדורגל מושבע.

חזרה לעולם הוירטאולי. קיץ 96', שבו זכתה ביורו אנגליה אחרי ניצחון של איטליה, היה קיץ סוער במיוחד עבורי. אחרי עונה מאכזבת בלי תארים, שבה הסתכלתי מלמטה איך מילאן זוללת את כל התארים, הלכתי על כל הקופה עם מסע רכש מכובד, במטרה לנצח את מילאן השנואה ולזכות סוף סוף באליפות. עוד לפני פתיחת העונה סיימתי את רוב הרכישות שלי. שחקני הבוסמן ג'יוזפה סיניורי, אנג'לו די ליביו, תומאס ברולין (שנמכר מאוחר יותר) וכוכב נבחרת צרפת, זינאדין זידאן, הגיעו בחינם. אוליבר קאן הגיע מליברפול להיות השוער הראשון אחרי עונה לא טובה של פרנצ'סקו טולדו, וגבריאל באטיסטוטה, הסיבה שהתחלתי לאמן את פיורנטינה אי שם בליגה השנייה בעונת 93/94, חזר לפירנצה בטרייד ענק ששלח לרומא 3 שחקנים פלוס סכום כסף קטן. לקראת סוף החלון החתמתי גם את המגן הימני ליליאן טוראם והבלם הרומני גאורגי פופסקו. רוברטו קרלוס, מגן נבחרת ברזיל, הצטרף בדצמבר כבוסמן.

שחקני הרכש החדשים הצטרפו לשמות כמו אנריקו קייזה, פאביו קנבארו, פאולו מונטרו, כריסטיאן ויירי, רוי קוסטה, סטפן אפנברג ובריאן לאודרופ, ויצרו 'דרים טים' אמיתי, שאמור להיאבק על כל התארים. הפתיחה לא הייתה מרשימה. שתי תוצאות תיקו בארבעת המשחקים הראשונים, ולאחריהן הפסד 1-4 למילאן (איך לא?). ההפסד למילאן דרבן את השחקנים, ולאחריו פתחנו רצף של 18 ניצחונות ליגה רצופים, כולל תוצאות חלומיות כמו 6-1 על יובנטוס ונקמה בדמות 4-1 על מילאן בסיבוב השני.

אחרי הניצחון הענק על מילאן הצלחנו לפתוח פער בפסגה. למרות שהרצף נקטע אחרי תיקו 1:1 עם לאציו, ההפסד ההוא למילאן בסיבוב הראשון היה היחיד שלנו במהלך כל העונה. את האליפות הבטחנו שלושה מחזורים לסיום עם ניצחון 4-2 על רומא. אחרי ארבע שנים בפיורנטינה אפשר סוף סוף לצעוק – יש אליפות!

גם בליגת האלופות הלך לנו טוב. את הבית הראשון עם בורדו, ורדר ברמן וסלטיק סיימנו במאזן מלא, והבית השני היה אפילו קל יותר: רוזנבורג, פנאתנייקוס ופ.ס.ז' של ג'ורג' וואה. גם בבית הזה סיימנו במקום הראשון ועברנו למפגש כפול מול לברקוזן הגרמנית. 4-0 במשחק הראשון בחוץ הפך את משחק הבית לכמעט מיותר, ותיקו 1-1 הספיק לעלות לחצי הגמר מול יובנטוס. זידאן ובאטיסטוטה כבשו שני שערים במחצית הראשון וניצחנו 2-1 בחוץ, אך במשחק הבית הזברות היו חזקים מדי, והפסדנו 3-2. חלום ההגעה לגמר ליגת האלופות ייאלץ לחכות עוד קצת. יובה המשיכה לגמר וניצחה שם את ריאל מדריד.

המשחק האחרון בעונה היה גמר הגביע האיטלקי נגד היריבה המושבעת, מילאן. כדי להגיע לשם עברנו את אינטר, בארי וטורינו. המשחק הראשון נערך בבית. ליליאן טוראם כבש ראשון, ברנקה השווה למילאן כעבור דקה, ובמחצית השנייה זידאן כבש צמד ונתן לנו יתרון לקראת הגומלין בסן סירו. במשחק המכריע סבלנו ממכת פציעות. באטיסטוטה, קנבארו, רוברטו קרלוס ואפנברג היו פצועים ומילאן תקפה ללא הרף, אך הופעת שיא של קאן בין הקורות השאירה את התוצאה מאופסת. לא רק שיש אליפות, יש גם גביע שני ודאבל היסטורי והיסטרי לפיורנטינה!

קצת מספרים על העונה הכמעט מושלמת של פיורנטינה: באטיגול וקייזה כיכבו עם 30 שערים ו- 29 שערים בהתאמה. זידאן היה מלך הבישולים עם 14, כשגם לאודרופ, אפנברג וקוסטה מבשלים במספר דו ספרתי. אוליבר קאן ספג 32 שערים בלבד ב- 43 הופעות בכל המסגרות, הרבה בזכות הגנת הברזל של טוראם, מונטרו, קנבארו וקרלוס.

אחרי עונה שכזאת, הרגשתי שהגעתי לתחושת מיצוי בקבוצת הכוכבים של פיורנטינה, ורציתי אתגר חדש ומהנה. החלטתי לא לשחרר מהנוסטלגיה ולהמשיך את מסע שנות ה-90 עם קבוצה אחרת, שבמקרה גם הייתה ללא מאמן בסיום העונה. מזהים את הכוכבים הכי גדול שלה? נתראה בעונת 97/98 בפרמייר ליג!