בימים אלה מתקיימת אליפות העולם ברוגבי באנגליה. האליפות מתקיימת כל ארבע שנים ומשתתפות בה (נכון להיום) 20 נבחרות. הגביע המוענק למנצחת נקרא על שם ויליאם ווב אליס, ממציא המשחק. על פי האגדה, אליס, שהיה תלמיד בבית הספר רוגבי הממוקם בוורוויקשייר באנגליה, תפס את הכדור בידיו במהלך משחק כדורגל ורץ איתו לכיוון השער.

מטבע הדברים, הנבחרות החזקות ביותר הן ארצות בהן לבריטניה הייתה השפעה רבה כמו אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. אלופת העולם המכהנת היא ניו זילנד שניצחה את צרפת בגמר הגביע ב- 2011.

המשחק המשוחק בטורניר נקרא רוגבי יוניון וזהו פרט חשוב מכיוון שקיים משחק מקביל בשם רוגבי ליג שלצופה התמים נראה בדיוק אותו דבר אבל שונה בתכלית. אז בתור הצופה התמים גם אני נפלתי במלכודת הזאת.

השנה 2004 ואני בטיול אחרי צבא בניו זילנד. כחובב ספורט מושבע, לא יכולתי לוותר על מעקב אחר הספורט המקומי. לאחר טיול מדהים באי הדרומי, הגענו (אני ושני חברים) לעיר ולינגטון, בירת ניו זילנד, באי הצפוני. מכיוון שהיו לנו כמה שעות פנויות (בעצם היינו בטיול אחרי צבא, כל השעות שלנו היו פנויות) החלטנו ללכת למשחק. אני כבר לא זוכר מי שיחק, אבל אני זוכר שישבנו וניסינו להבין את המשחק לעומק. אספנו מודיעין עוד קודם ושאלנו את המקומיים בכל הזדמנות על הספורט הפופולרי. סיימנו את המשחק בתחושה שאנחנו מבינים את החוקים ואפילו הצלחנו קצת להנות. בהמשך הטיול עקבנו בטלוויזיה בימי ראשון אחרי המשחקים המקומיים וכבר חשבנו לנסות את מזלנו בקבוצה מקומית (לא באמת. זה ספורט אלים וכואב מידי).

בהמשך הטיול עברנו לאוסטרליה. אני זוכר שבאחת האכסניות פגשנו בחור מקומי שסיפר לנו שקיים עוד סוג של רוגבי והוא נפוץ יותר באוסטרליה. כמובן שכישראלים אמיתיים עשינו כן עם הראש וביטלנו את כל מה שהוא אמר, מה כבר יכול להיות כל כך שונה?? לאחר כשבוע באוסטרליה נחתנו בבריסביין בחוף המזרחי ולקחנו מונית לאכסנייה. ברדיו סיפרו על המשחק הגדול ביותר של השנה או משהו כזה – הסטייט אוף אוריג'ין – המשחק בין ניו סאות' ווילס לקווינסלנד. שאלנו את נהג המונית על פשר העניין והוא סיפר לנו בהתלהבות על הקרבות המרים בין שתי הנבחרות המייצגות מדינות שונות ביבשת אוסטרליה. זרקנו את הדברים באכסנייה ורצנו לאיצטדיון לקנות כרטיס. איצטדיון מדהים, 40,000 צופים. קנינו כרטיס והתמקמנו ביציע, לא לפני שקנינו את חולצת המשחק הרשמית תמורת שווי של כלייה פחות או יותר…

מעבר לעובדה המוזרה מאוד שעם שריקת הפתיחה האיצטדיון התרוקן ומסתבר שכולם הלכו לשתות בירה, לאכול נקניקיה ולראות את המשחק על המסכים בדוכני המזון, הכל היה מוכן. כמובן שכבר היינו מצויידים בסט החוקים וההבנה העמוקה של המשחק. ואז זה התחיל ואנחנו, אוהדים תמימים, לא הבנו מה רוצים מאיתנו. במקום 15 שחקנים בכל קבוצה היו רק 13. החוקים היו שונים לחלוטין, רק האלימות נשארה זהה. עד סוף המשחק היינו עסוקים בשני דברים: הראשון לנסות להבין את החוקים, השני, לצחוק ביהירות ישראלית על האוסטרלים המגוחחים האלה שממציאים שני סוגי ספורט שונים מאותו משחק.

סה"כ היה כיף. כלומר, הטיול, הרוגבי פחות. אבל למדתי משהו חשוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד בספורט וכדורגל זה כנראה לא הכל בחיים. הרוב, אבל לא הכל.

אז בהצלחה לאחת הנבחרות בטורניר הגדול והחשוב. לא באמת אכפת לי מי תזכה. אני אמשיך לנסות להבין את המשחק (אם לא יהיה כדורגל בערוץ המקביל) ואוותר אחרי שלוש דקות צפייה.