מהקרבות על הפרקט, דרך הציוצים והראיונות ועד לשלשה ההיסטורית. ראסל ווסטברוק ודמיאן לילארד הם ככל הנראה שני הרכזים הטובים ביותר בדור האחרון שטרם זכו באליפות ה-NBA. הדמיון והשוני ביניהם, יוצרים בשנים האחרונות את היריבות הגדולה הבאה שכל עולם הכדורסל עוד עומד לדבר עליה.

מבחינתו של ראסל ווסטברוק, אחד האינדיבידואלים הגדולים ב-NBA בעשור האחרון, המשחקים בהם הוא משתתף הם לא התמודדות של קבוצתו מול קבוצת NBA יריבה, אלא מאץ'-אפ אישי וישיר שלו מול הכוכב הגדול ביותר של אותה קבוצה. כשכולם רואים את דאלאס, הוא מתרכז בדונצ'יץ' הצעיר, כשהלייקרס עולים על הפרקט, הוא נועץ עיניים בקינג ג'יימס ושקבוצתו מתמודדת מול פורטלנד, ווסטברוק משקיף על דמיאן לילארד כמובן.

אך בשביל להבין עד כמה המאץ'-אפ המעט אנונימי יש לציין, בין לילארד לווסטברוק, מסמל את אחת היריבויות המיוחדות, המתובלות והמעניינות ב-NBA, צריך לחזור תחילה לרגע בו ווסטברוק "סימן" את לילארד – אי שם בינואר 2016.

במהלך משחק ליגה שגרתי בין אוקלהומה לפורטלנד, ווסטברוק בעט בכדור המשחק כאשר לילארד ניסה להרים אותו מהפרקט. כשווסטברוק נשאל לגבי האירוע שהוביל לוויכוח בינו לבין רכז המארחת הוא ענה בצורה הכי "ווסטברוקית" שניתן להעלות על הדעת – "אני לא יודע". לילארד מנגד, לא לקח את העניין ללב, אך לאחר שנתיים שלמות בהן ווסטברוק הראה עליונות על לילארד בכל פעם בה השניים נפגשו ואף טען שלילארד לא זומן למשחק האולסטאר של שנת 2018 בצדק רב, היחסים בין השניים הגיעו למתיחות שיא.

המספרים של לילארד, שהשתבחו מעונה לעונה והאופי הרגוע של כוכב פורטלנד, גרמו לווסטברוק לראות בלילארד בתור היריב האולטימטיבי שמאיים לגנוב ממנו את אור הזרקורים. על הפרקט, ווסטברוק קילל את לילארד, חגג מולו הטבעות בהפגנתיות, צעק לעברו במהלך משחק ש-"הוא קורע לו את התחת כבר שנים" (על אף שבערב אותו המשחק המאזן בין לילארד לווסטברוק עמד על 12:11 בלבד לטובת גארד אוקלהומה לשעבר) ואף הקדיש לו את "חגיגת העריסה" המפורסמת. לילארד, שהקפיד לציין לאורך כל שורת האירועים ש"הכל טוב" בינו לבין ווסטברוק במישור האישי, החליט לנטוש את ההתנהלות הסלחנית והמתחנחנת שלו בדיוק בזמן – פלייאוף 2019.

החליטה יד הגורל שהגיע הזמן להראות לעולם את הפוטנציאל האגדי שטמון במערכת היחסים המוזרה בין השניים וזימנה את פורטלנד מהמקום השלישי בטבלת המערב לקרב על הכרטיס לחצי הגמר האזורי מול אוקלהומה של ווסטברוק. לאורך כל הסדרה, ווסטברוק נהג לכנות את לילארד "כלבה" לאחר כל סל וסל שקלע עבור אוקלהומה. חבריו של לילארד, שקלע גם הוא מספרים יפים למדי לאורך הסדרה, התקשו לגלות סבלנות כלפי הקריאות הקשות, בעוד שלילארד עצמו טען באדישות ש"ראסל חוגג בפראיות סלים חסרי חשיבות, וזה בדיוק ההבדל ביננו". לילארד כהרגלו, שמר על קור רוח, אך לאחר המשחק הרביעי בסדרה, כאשר התוצאה הכללית עמדה על 3-1 לטובת הטרייל בלייזרס, פתח הגארד את הפה והבטיח שבמשחק הבא הוא עומד לשים לזה סוף אחת ולתמיד. ניבא דמיאן ולא ידע מה ניבא.

ערב המשחק החמישי הגיע. לאחר משחק התקפה נפלא של שתי הקבוצות התוצאה על הלוח באולם המודה סנטר עמדה על 115-115. 6 שניות נותרו על השעון כאשר דמיאן לילארד, שהספיק להשוות את התוצאה כ-20 שניות לפני כן, כדרר את הכדור באטיות מול פול ג'ורג'. הגארד של פורטלנד יירט שלשה נדירה על הבאזר, סימן באלגנטיות לווסטברוק, ג'ורג' והחברים תנועת "ביי-ביי" ושלח את אחת הקבוצות המבטיחות בליגה לטיסת לילה מוקדמת לאוקלהומה כבר בשלב הראשון של הפלייאוף. לאחר שלוש שנים של עליונות "ווסטברוקית", הצליח לילארד לשלוח את ראס הביתה.

לא לברון, לא קרי ואפילו לא דוראנט, דווקא לילארד, הכוכב הכי גדול של קבוצה לא נוצצת במיוחד כמו פורטלנד טרייל בלייזרס, הוא היריב הגדול ביותר של ווסטברוק וזאת מפני שיש בו את כל מה שטוב בראס, ואף יותר מזה. הוא השחקן הטוב ביותר של קבוצה שאין לה סיכוי ממשי לזכות באליפות העולם ולמרות הכל, הוא עדיין מצליח לספק את המספרים של ראסל, בפחות רעש.

הוא לא רודה בחבריו לקבוצה, אלא מייצג את אופי המועדון ומנהיג אותו לעבר ההצלחה. דמיאן לילארד הוא אדם רגוע ונינוח שלא מתרגש מאנשים כמו ראסל ווסטברוק, הוא נושך שפתיים, מחכה לרגע המתאים, מפיל אותם בנוקאאוט ומנופף להם לשלום. ווסטברוק רצה יריב "באד-אס" שיוכל להצמיד אתו ראשים בתוך הפרקט ולרדת עליו בראיונות סוף המשחק, וקיבל בחור מנומס שפשוט נהנה מכדורסל ולוקח הכל באיזי.

זה היה יכול להיות הסיפור המושלם על הבחור הנחמד והרגוע שנפתר מהבריון המוחצן אחת ולתמיד. אך בספורט כמו בספורט, מי ששלחת הביתה בעונה הקודמת, יחכה לך בסיבוב בעונה הבאה. ווסטברוק בן 31, לילארד בן 29, שניהם נמצאים בשלב בו ספורטאי-על שכמותם מפסיקים את שלב העיצוב והליטוש המקצועי ופונים לעבר כתיבת ספר הזיכרונות האישי והעמדת המורשת. כרגע לפחות נראה שרק לאחד מהם יהיה מקום בהיכל התהילה של המילניום, כאשר היתרון שייך כמובן לווסטברוק.

אז איך תיגמר ההתמודדות האגדית והלא מוערכת מספיק בין שני מספרי ה-0 הנפלאים הללו? במשחקי שיאים אישיים שטרם נראו? בקרב ישיר על הטבעת? או אולי אפילו בשיתוף פעולה חסר תקדים בין שני הרכזים הטובים במשחק? מה שבטוח זה שב-NBA הכל יכול לקרות.