השחקן שהראה למראדונה איך לוקחים לבד מונדיאל

פאולו רוסי, שהלך לעולמו השבוע, הביא לאיטליה את הגביע העולמי וניצח את אחד המשחקים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה.

רוסי העמיס במונדיאל 1982 את איטליה על גבו הצנום ורגליו הדקיקות, ולקח אותה עד לזכיה בגביע העולמי, כשבדרך הוא מנצח את הנבחרת הטובה ביותר בעולם, באחד המשחקים הגדולים בתולדות המפעל, ואת זו שכמעט אף פעם לא מפסידה.
הוא עשה זאת ארבע שנים לפני מראדונה, בלי ידיים ועם פחות רעש תקשורתי סביבו.

רוסי הגיע לטורניר אחרי השעייה בת שנתיים עקב הרשעתו בשותפות במכירת משחקים, אותה הכחיש עד יומו האחרון. הוא נענש בהרחקה לשלוש שנים, אולם קיבל שליש על התנהגות טובה וחזר למגרשים חודשיים לפני הטורניר.
הוא צורף לנבחרת אך ורק מכיוון שהמאמן אנזו ביארזוט האמין בו לחלוטין והיה עקשן מספיק לא לוותר עליו, למרות לחץ תקשורתי עצום.

via "fifa world cup" facebook page

 

איטליה זחלה מהבית המוקדם לבית רבע הגמר, בזכות שלוש תוצאות תיקו ושני שערי זכות, ולמרות אפס תפוקה מרוסי, שטייל על המגרש ולא תרם כלום. יחד עם איטליה עלו לאותו בית (כן, ככה היתה אז השיטה) ארגנטינה, אלופת העולם, וברזיל. אם היה לנו תיעוד לגבי יחס ההימורים על אותו שלב, האיטלקים היו מקבלים אולי, ואני מדגיש אולי, יחס של אחד למיליון לעלות מהבית הזה לחצי הגמר.

למרות שהיתה אנדרדוג מוחלט, הצליחה איטליה לנצח במשחק הראשון את ארגנטינה 1-2, כשרוסי ממשיך בטיול. ברזיל ניצחה בקלות את ארגנטינה 1-3, כשמראדונה מורחק באותו משחק. שתי המנצחות נפגשו למשחק מכריע, כשברזיל ההתקפית והמלהיבה צריכה תיקו ואיטליה ההגנתית והמשעממת חייבת לנצח. משחק שהסיפור שלו הוא המאבק האולטימטיבי בין הטובים והיפים לרעים והמכוערים.

 

ברזיל הגיעה למשחק כמועמדת ודאית לניצחון. זו היתה נבחרת ברזילאית קלאסית, ששיחקה כדורגל מרהיב, שכל כולו התקפה, וממש רקדה על המגרש. הם ניצחו את ארבעת המשחקים הראשונים שלהם ויחס השערים היה 3-13. בהתקפה שיחקו שני ענקים, סוקרטס וזיקו, ומאחוריהם בקישור ליהטטו פלקאו ואדר. הברזילאים היו נבחרת של קוסמים ואמנים. אף אחד לא ספר את הכחולים ובודאי לא את רוסי.

יום שני, ה-5 ביולי 1982 היה יום לוהט בברצלונה. 35 מעלות בצל, ובאיצטדיון הסאריה של אספניול, שהיה מלא שעות לפני המשחק ב 44 אלף אוהדים צהובים וכחולים, אין אפילו גגון.
זה היה איצטדיון כמו שבנו פעם וכמו שאני אוהב, קטן ודחוס עם קהל שממש יושב על השחקנים והספסלים. השירים, הקהל שחלקו היה עם פלג גוף עליון חשוף, והצבעים העזים ביציעים, יצרו אווירה מטורפת, שמעט מאוד משחקים מצליחים לייצר, וכולם חיכו להצגה צהובה.
אפילו השופט, אברהם קליין, כתב שנים אחר כך בספרו שהוא קיווה שבמשחק ישחקו שתי הענקיות מדרום אמריקה ולא איטליה.

חוץ משני אנשים, אף אחד לא האמין שדווקא פאולו רוסי יהיה השחקן הבולט. הראשון היה המאמן ביארזוט, והשני היה דווקא השוער הברזילאי ואלדיר פרז, שאמר לפני המשחק שהפחד הגדול שלו הוא שרוסי יתעורר לחיים דווקא במשחק הזה. אמר ולא ידע כמה הוא צודק.

רוסי בין פלקאו וג'וניור via "fifa world cup" facebook page

 

חמש דקות מהפתיחה כבש פאולו רוסי את השער הראשון במשחק, שקבע את התבנית שלו, ברזיל תוקפת ואיטליה מתגוננת ומנסה לעקוץ בהתקפות מתפרצות ובמצבים נייחים. שבע דקות בלבד היתה ברזיל בפיגור, והשיוויון הגיע אחרי מהלך קבוצתי ברזילאי קלאסי, שכלל דאבל פאס מלא דימיון וטכניקה בין זיקו וסוקרטס, שהסתיים בבעיטה של סוקרטס לרשת מזווית בלתי אפשרית. כדור שכל ניסיונו של השוער דינו זוף בן ה 40 לא הספיק כדי לעצור אותו. באמצע המחצית ניצל רוסי טעות של טוניניו סרזו כדי להעלות את איטליה ליתרון שני שנמחק בבעיטה אדירה של פלקאו מרחוק באמצע המחצית השנייה.

כל קבוצה ממוצעת במצב הזה היתה מצופפת את המשחק, מחזיקה בכדור ומחכה לשריקת הסיום, כדי לעלות לחצי הגמר. כל קבוצה חוץ מברזיל הזאת, שחלמה שהיא היורשת של הנבחרת הגדולה של 1970, והתאהבה בדימוי של הנסיכה היפה, עד כדי כך שלא היו לה שחקנים שיכלו לנהל משחק סבלני ומחושב. ברזיל המשיכה לתקוף וכמובן ספגה שוב, וכמובן מרגלו של פאולו רוסי, אלא שלמרבה האירוניה זה היה דווקא לאחר כדור קרן ובלאגן ברחבה. מהבור הזה ברזיל כבר לא יצאה, ופאולו רוסי, שהתעורר לחיים בדיוק בזמן הנכון, נכנס להיסטוריה.

 

מכאן אי אפשר היה לעצור את איטליה ואת רוסי שכבש צמד מול פולין בחצי הגמר, בניצחון 0-2, ואת השער הראשון של איטליה בגמר מול גרמניה שהסתיים בניצחון איטלקי 1-3 ובזכיה בגביע.

עבורי הגביע העולמי של 1982 היה ונשאר הטורניר הגדול ביותר, אולי מכיוון שהוא הראשון בו צפיתי ברוב המשחקים בשידור ישיר, ובעיקר בגלל המשחק ההוא. עבור סוקרטס וזיקו ההפסד לאיטליה היה הכישלון הגדול בקריירה, ועבור מראדונה זה הטורניר בו הוא למד מה צריך כדי לנצח. עבור פאולו רוסי זה היה הטורניר בו הוא קם לתחייה, נכנס להיכל התהילה והמשיך לעוד הצלחות עם יובנטוס.

 

זיקו אמר על המשחק ש"זה היה היום שבו הכדורגל מת". אמנם זיקו נסחף מעט, אולם בהחלט היתה למשחק השפעה דרמטית על הטקטיקה במשחקים בכלל ובברזיל בפרט. אחרי אותו משחק, ויחד עם נדידת השחקנים לאירופה, נבחרת ברזיל החלה לנדוד לאט ובעקביות לכיוון המשחק הפרקטי על חשבון ההרפתקנות והיופי. הם זכו שוב במונדיאל רק ב 1994 עם נבחרת קשוחה ופרגמטית שקידשה את ההגנה והזהירות.
זה היה משחק שבו השיטה והלכידות הקבוצתית ניצחו את היכולת האישית והוירטואוזיות.

אחרי אותו ערב מאמן כבר אינו יכול לבחור את השחקנים הטובים ביותר, אלא את אלה שמתאימים לשיטה שלו ולתוכנית המשחק.
פאולו רוסי הדגים במשחק שהיכולת וההתעלות האישית לא מתו, אבל הן חייבות להיות מחוברות למעטפת הקבוצתית.
הכדורגל לא מת באותו יום, אלא הנאיביות שהיתה בו.

תוך שבועיים הלכו לעולמם, בשנות השישים לחייהם, שני שחקנים שלקחו במו רגליהם גביע עולמי, בימים שבהם זה היה המפעל הכי חשוב. שניהם היו מעורבים בשערוריות והצליחו באיטליה.
אם תשאלו אותי בשקט בשקט מי מהם התגבר על קושי גדול יותר, איני בטוח מה תהיה תשובתי.

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

  1. כתוב יפה אך רחוק מלהיות מדויק.
    נבחרת איטליה היתה מורכבת משחקנים אדירים (אגדות כדורגל דוגמת זוף, שיראה, אנטוניוני, ברונו קונטי, אלטובלי, גרציאני וחבר'ה קשוחים ומצוינים כמו ג’נטילה, טארדלי, קאבריני), ההשוואה המרומזת למראדונה אינה הוגנת.
    רוסי היה מדהים במשחק אין ספק,
    אבל הסיפור הוא בהחלט ביארזוט – בהימור שלו על רוסי אבל גם בהבנה שאם הנבחרת לא תשחק כדורגל בבית השני שכלל את ארגנטינה וברזיל, לאיטליה אין כל סיכוי והיא שיחקה נהדר.
    צריך לזכור שברזיל היתה הרבה יותר טובה במשחק אבל היה לה לכל הנראה את השוער הגרוע ביותר ששיחק אי פעם במונדיאל – פרז.

    • תודה.
      לאיטליה היו שחקנים טובים, אבל כנבחרת שיחקה חלש מאוד בבית המוקדם.
      לולא השערים של רוסי, לא היתה עוברת את ברזיל.
      אני מסכים שפרז היה שוער חלש, אבל אני מנחש שבברזיל לא נתנו לזה חשיבות כי היו בטוחים שהקישור וההתקפה יכפרו על כל דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח