הצלחתם אסוננו

לא סופרים את המאמנים וחבריהם לקבוצה, מעורבים בכל החלטה מקצועית של ההנהלה, פועלים בלו"ז אימונים ומשחקים משל עצמם ומנהלים אורח חיים לא מקצועני. השליטה של הסופרסטארים בNBA הופכת לקרקס והקבוצה שנתנה לתופעה אור ירוק חייבת להיענש, כדי ששאר הליגה תלמד לקח.

מתוך הדף NBA TV


גילוי נאות 1. מאז שהגיע לליגה, ניסיתי להילחם בדחף לפתח אנטי לקיירי אירווינג. הוא קילר בדקות ההכרעה, הכדרור והקליעה שלו הם בדרגת אומנות ואני באמת ובתמים אוהב קונספירציות והייתי שמח לשבת איתו לקפה ולשמוע ממנו מה גורם לו להאמין שהעולם שטוח. כך שתמיד הרגיש לי שיש משהו טהרני וילדותי בלא להתחבר לשחקן כזה, רק כי הוא לא מוסר או לא שומר מספיק טוב. אלא שהשנה זה נהיה יותר קשה, אחרי שהגיע לעימות מול סטיב נאש, שהצפייה בו כשחקן גורמת לי להאמין שאפשר, או לפחות היה אפשר, להיות כוכב בצורה אחרת.

קשה למצוא הפכים גדולים יותר משחקן טופ 5 בכל מה שקשור ליכולת אישית, שלא הצליח להוביל קבוצה לשום מקום מחוץ לצל של לברון ג'יימס ושחקן שפתח את הקריירה כרכז שלישי, ובזכות אינטליגנציית משחק ויכולת לחבר קבוצות, הצליח להוביל את פיניקס לשנים הכי יפות שלה ולזכות פעמיים רצוף בMVP. אפשר להזכיר את המעורבות הפוליטית של שניהם, אבל לא הייתי משווה בין מי שמחה נגד המלחמה בעיראק כשזה ממש לא היה פופולרי ושילם על כך מחיר בפופולריות שלו בקרב הקהל האמריקאי ובצמצום האפשרויות לחוזי פרסום, לבין מי שרוכב על מחאה סופר חשובה שסוחפת את כל שחקני הליגה כדי לבסס את מעמדו בקרב השחקנים ולקבל לגיטימציה לכל התנהגות קלוקלת.

קיירי אירווינג
Via Brooklyn Nets Facebook Page

 

שתי הדמויות המזוהות ביותר עם המחאה, לברון ג'יימס וכריס פול, הרוויחו את הלגיטימציה של שאר השחקנים והקהל בכך שהציגו את הכדורסל הטוב בקריירה בזמן שהם מבודדים ממשפחותיהם ונחים 48 שעות בין משחק למשחק (ומדובר בשני שחקנים שעברו את גיל 35). אירווינג לעומת זאת, החליט להקים ארגון מחאה אלטרנטיבי שניסה למנוע את חידוש הליגה בבועה (בזמן שהוא בעצמו הודיע מראש שהוא לא יגיע בגלל פציעה) והציב דרישות הזויות, כמו חוק רוסי על סטרואידים שמגביל את מספר המאמנים הלבנים בליגה. השנה הוא כנראה החליט שהוא פועל עצמאית ומתייחס למאמן הלבן שלו כאילו הוא רוח רפאים, תוך שהוא שובר שיאים של ציניות בכל מה שקשור לזלזול במקצוע וניצול ציני של המחאה. במשך שלושה משחקים, הוא טען שהוא נסער בעקבות האירועים בגבעת הקפיטול ובדו"ח הנוכחות של המשחק כתבו בקבוצה שהוא נעדר מסיבות אישיות. אך בהמשך הוא נמצא חוגג (בניגוד לנהלי הקורונה) במסיבת יום ההולדת של אחותו, תוך שהוא לא עונה לסטיב נאש ולאף אחד מאנשי הקבוצה.

קיימים הרבה דיבורים על דאגות ממצבו הנפשי של אירווינג ומוטב לא לשפוט, אבל שום מקום עבודה שאני מכיר לא יכיל התנהגות כזאת, בטח לא של עובד שמרוויח משכורת של 8 ספרות. ברוקלין, שיש לה כוכב יותר גדול והיה לה צוות מסייע מצוין, יכלה להיות הקבוצה הראשונה ששמה ברקס לסופרסטאר שלה, ובולמת את הנורמות שהולכות ומתקבעות בליגה לפיהן המאמן הוא בובה ושחקן או שניים בקבוצה שמקבלים יחס שונה משאר חברי הקבוצה הן דבר שבשגרה. אבל לא רק שהם השאירו להנהלת הליגה את הטיפול המשמעתי והקנסות, הפיתוי לבנות קבוצה היסטורית כאן ועכשיו גרם להם להיחלץ לעזרתה של קבוצה אחרת שלא מצאה את הכוחות הכלכליים והנפשיים להיפרד מהקיירי אירווינג שלה.

 

גילוי נאות 2. לפני קצת יותר מחודש, דירגתי את ג'יימס הארדן כשחקן הפעיל הגדול ביותר שעדיין לא זכה באליפות ולא אמרתי עליו מילה רעה. לא חשבתי שהוא ילד טוב מדי עם גיליון התנהגת נקי, אבל הוא היה הפנים של יוסטון ב-8 השנים האחרונות, הטובות ביותר של הפרנצ'ייז מאז שתי האליפויות באמצע שנות ה-90. לכן, היה זה מתבקש שאחרי שנפרדו מדריל מורי ומייק דאנטוני ולקחו במודע צעד אחורה בכל מה שקשור למאבק על תארים, הכוכב שכבר עבר את גיל 30 יקבל מהם את ברכת הדרך לנסות לזכות באליפות במקום אחר.

אלא שהשחקן, שבכל זאת תחת חוזה, נענה בשלילה ובשביל שלא תהיה ברירה החליט למרר לכולם את החיים: לסטיבן סיילאס, שחשב שבעונת הרוקי שלו הוא יאמן את שחקן ההתקפה הטוב בעולם וקיבל אותו לפחות מ-10 משחקים עם 10 קילו עודפים וממוצע של 10 נקודות פחות. לחברים שלו לקבוצה, שרואים אותו מעלה תמונות ממסיבות בזמן שהם מתאמנים. ואה כן, גם להגנות היריבות, כי גם במצב צבירה הזה הוא העמיד ממוצעים של 26 נקודות ו-11 אסיסטים לפני שעבר בטרייד. אבל לי ולמי שמנסה להסביר מה קורה ביוסטון בתחילת העונה (או ב-8 שנים האחרונות?) הוא דווקא עשה חיים קלים מאוד, כי אני לא זוכר אם ראיתי ביטוי מוחשי יותר למושג "בית זונות" משחקן שנראה במועדון חשפנות ובלילה שאחרי קולע 44 נקודות והולך לישון לצלילי צרצרים. הדבר מעיד על תרבות ארגונית קלוקלת שלא נולדה ביום אחד, ואין סיבה להיות מופתעים שגילינו עליה רק אחרי שהקבוצה נכשלה בפלייאוף שעבר והוא דרש טרייד.

הארדן
Via Houston Rockets Facebook page

 

הקלישאה שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, נכונה ביתר שאת כשהמנצחים או המפסידים כותבים על עצמם וכל מי שמסקר ספורט יודע שמשחק שמכריע גורל של עונה משפיע גם על איזה סיפורים נשמע ואיזה יקברו בחדר ההלבשה. קשרי השתיקה לגבי הדרך בה הקפריזות שלו מנהלות את הפרנצ'ייז התרופפו עם השנים ובקיץ כבר לא נמצא כוכב שירצה לחבור אליו. פתיחת העונה של הקבוצה, שהבהירה שהם הולכים לשלם על כך מחיר, הייתה אמורה למנוע מקבוצות להמר עליו, אבל הפוטנציאל להרכיב את השלישיה ההתקפית הגדולה בהיסטוריה, שביום נתון שווה 90 נקודות, היה גדול מדי בשביל ברוקלין.

עוד לא ברור לאן זה ילך כל עוד משחקים עם כדור אחד, אבל הרבה מאמנים, מנהלים ושחקנים "מן השורה" שיושפלו בידי כוכבים שלא מקבלים מה שהם רוצים כאן ועכשיו, יתקשו מאוד לראות את הניסוי הזה מצליח, והאמת שגם אני.

 

גילוי נאות 3. בפרוייקט פתיחת העונה של האתר, הימרתי על ברוקלין נטס כאלופת המזרח שתגיע לגמר נגד הלייקרס והיה בהימור הזה גם מרכיב של משאלת לב. סנסציות זה תמיד נחמד, אבל אחרי שנה בלי קהל, עם שיאי רייטינג שליליים, יעשה לליגה טוב לקבל גמר בין הנציגות של שתי הערים הגדולות ביותר בארצות הברית ומצ' אפ בין שני השחקנים הטובים ביותר בעשור האחרון.

המעבר של ג'יימס הארדן לא רק מקרב את התרחיש, במידה ושלושת הכוכבים יצליחו לשחק ביחד, אלא גם מוסיף הזדמנות לראות התמודדות שוויונית יותר ו-4 שחקנים שבעונה נתונה יכולים להיבחר לחמישיית העונה על אותו פרקט. אבל כל סם מסוכן גורם להנאה בטווח המיידי, ובמקרה הזה הטריפ יכול להסתיים בליגה שכונתית. שחקנים כמו יאניס אנטטוקומפו ודמיאן לילארד, שעוד מנסים להיות נאמנים לקבוצה ומגיעים לכל משחק, הם פראיירים ותו לא ושחקנים כמו הארדן, קיירי וקאווי לנארד, שכבר שנתיים מקבל מהקבוצות שלו אור ירוק לשחק מתי וכמה שהוא בוחר ולקבל טיפולים רפואיים מושקעים יותר משל שאר הקבוצה, הופכים למודל לחיקוי.

יאניס אנטטוקומפו, מילווקי
Credit to "Milwaukee Bucks" Facebook page

 

גילוי נאות 4. ב-20 שנה של צפייה ב-NBA, הצטרפתי ללא מעט מועדוני הייטרים שהיו על הגל כשאני מחזיק באג'נדה מנומקת: של שאקיל, של קבוצות העל הראשונות שקמו בבוסטון (עם פירס וגארנט) ובמיאמי (עם לברון ווייד) ושל קאווי לנארד, שזרק את כל העתיד של הקבוצה שלי לפח כי סירבה לעמוד בדרישות המוגזמות שלו והפך לדבר הכי מפחיד בליגה במקום אחר. את כל המועדונים עזבתי בשלב מסוים בבושת פנים, כי אני פשוט אוהב כדורסל ומה לעשות, המשחק הזה לא היה אותו דבר בלעדיהם. לכן, נראה שהפעם הדבר ההגיוני לעשות הוא להימנע מלעלות על העץ שעוד קבוצה עולה על הגריל.

אין לי ספק שאנחנו עוד נהנה מההתקפה המסחררת של ברוקלין וגם נראה גרסה מחויבת ובוגרת יותר של הארדן ואירווינג כשהכל מסביבם עובד, אבל אסור לשכוח איך הקבוצה הזאת נולדה ומה מחכה לנו אם היא תצליח.

דוראנט, הארדן וקיירי
ברוקלין נטס
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח