הסיפור של גולדן סטייט – בנייתה של שושלת – חלק 1

הקיץ הוא תקופה ארוכה ומשעממת לאוהדי ה-NBA, וגם לכותבים. במהלך העונה ישנם המון סיפורים, המון דעות, והמון דברים קורים בבת אחת. בקיץ נשארים בעיקר עם פאנטזי, ופרויקטי קיץ. בשנים עברו כתבתי על מחזורי דראפטים, טעויות ועוד כל מיני פרויקטים נחמדים (מוזמנים לחפש בכדור הכתום).

הקיץ החלטתי להתמקד בקבוצה אותה אני אוהד: גולדן סטייט ווריורס. אפשר לדבר המון על סטף קרי, דריימונד גרין, קווין דוראנט (בסדר הזה, כן?), סטיב קר ושאר החברים, אבל אני רציתי להתמקד דווקא בצד שמעל, הצד שמנהל את הקבוצה.

סטפן קרי, קליי תומפסון
Credit to “Golden State Warriors” Facebook page

זה לא מקרי שבמשך 16 עונות תחת כריס קוהאן כבעלים הקבוצה הגיעה לפלייאוף פעם אחת. זה לא מקרי ש-5 עונות אחרי שג’ו לייקוב קנה את הקבוצה נבנתה שם שושלת, ואחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה. זה קשור לדרך שבה הקבוצה מנוהלת, לדרך שבה החלטות מתקבלות, לדרך שבה הדברים מתחברים. ברור שבסופו של דבר זה יכול להצליח או ליפול על זריקה, שחקן או מאמן נכונים. ברור שצריך מזל בדרך. מה שלא ברור זה שצריך גם ניהול נכון, ואת זה ננסה להראות בסדרת הכתבות שנעלה כאן באתר הזווית.

אני הולך לסקור את ההיסטוריה של גולדן סטייט. הטור הראשון יסקור את ההיסטוריה מאז הקמת המועדון ועד הגעתו של כריס קוהאן. הוא יתמקד בעיקר בקדנציה הראשונה של דון נלסון. הטור השני ידבר על תקופת כריס קוהאן ועל כל הטעויות שנעשו. החל מהטור השלישי אני אכתוב על הנקודות המרכזיות בבניית השושלת: הבחירה של קרי בדראפט, קניית הקבוצה על ידי לייקוב, הטרייד שהביא את אנדרו בוגוט ומה שהטרייד ההוא עשה, הפלייאוף הראשון, אנדריי איגודלה, ועוד ועוד. בהערכה גסה יהיו כ-10 טורים בסדרה. נקווה שנספיק הכל לפני פתיחת העונה.

אני מסתמך בכתבות אלה המון על ידע אישי, אינטרנט, וספרים שקראתי. קרדיט גדול לספר BETABALL, ספר של אריק מלינובסקי. הספר יצא לאור ב-2017 וסוקר את התקופה מהגעתו של סטף קרי לקבוצה, ועד הקיץ שבו הגיע קווין דוראנט. ספר מצוין שמדגים איך שינוי הבעלות, ושינוי הניהול הובילו את הקבוצה להישגים אדירים. הספר מומלץ למי שמתעניין בספורט וניהול, ולאוהדי הליגה בכלל, לא רק לאוהדי גולדן סטייט.

Credit to “Golden State Warriors” Facebook page

היסטוריה עתיקה

הווריורס הוקמו ב-1946 בפילדלפיה כחלק מהקמת ליגת ה-BAA. הם קיבלו את שמם מקבוצת כדורסל ששיחקה בעיר ב-1925 פילדלפיה ווריורס. הם זכו באליפות באותה עונה, מה שהוכר על ידי ליגת ה-NBA כאליפות הראשונה בתולדות הליגה. ב-1949 ה-BAA התאחד עם ה-NBL כדי להקים את ליגת ה-NBA והווריורס היו אחד מ-13 המועדונים המקוריים של הליגה. הם זכו באליפות שניה בעונת 55-56.

ב-1959 הם החתימו את ווילט צ’יימברליין שכמובן הוביל אותם בכמעט כל קטגוריה סטטיסטית אפשרית. ב-2.3.1962 צ’יימברליין קבע את שיא הנקודות של הווריורס במשחק אחד, וכמובן שיא ליגה שעומד עד היום – 100 נקודות נגד ניו יורק ניקס. זה לא עזר לקבוצה להשאר בפילדלפיה ובאותו קיץ הבעלים העביר את הקבוצה לסן פרנסיסקו והפך אותה לסן פרנסיסקו ווריורס. צ’יימברליין המשיך לשחק בקבוצה והוביל אותה לגמר הליגה ב63-64 כשהפסידו לבוסטון סלטיקס. בעונת 64-65 הקבוצה העבירה את צ’יימברליין בטרייד בחזרה לפילדלפיה.

וילט צ'מברליין 100 נקודות
Via Ball Don’t Stop Facebook Page

בדראפט 65 הקבוצה בחרה בריק בארי שהוביל אותה לגמר הליגה בעונת 67-68 נגד פילדלפיה של צ’יימברליין. הווריורס הפסידו. בעקבות סכסוך כספי עם הקבוצה הוא ישב בחוץ בעונה הבאה, ואחרי כן עבר לשחק ב-ABA. הוא חזר לשחק במדי הווריורס רק ב-1972, ועזר לקבוצה לזכות באליפות שלישית ב-1975.

אחרי המעבר לסן פרנסיסקו הקבוצה נדדה בין אוקלנד, סן פרנסיסקו ומגרשים נוספים באיזור המפרץ. בעונת 71-72 היא התיישבה סופית באורקל ארינה באוקלנד ושינתה את שמה לגולדן סטייט ווריורס, במטרה להציג את עצמה כקבוצה של קליפורניה (הלו היא הגולדן סטייט) וליצור הזדהות נרחבת עם הקבוצה. בעונה האחרונה היא שיחקה את משחקה האחרון באורקל ארינה, והחל מהעונה הקרובה תחזור לסן פרנסיסקו.

 

מ-1978 הקבוצה נכנסה לשפל שנמשך עד 1987. האירוע הבולט שאפשר לדבר עליו הוא הטרייד שבנה את בוסטון סלטיקס של שנות ה-80. הווריורס שלחו לבוסטון את הסנטר רוברט פאריש, והבחירה שלישית בדראפט 1980 (קווין מקהייל), בתמורה לבחירה הראשונה באותו דראפט (ג’ו בארי-קרול).

ב-1986 הגיע לקבוצה ג’ורג’ קארל, אז בן 35 בלבד. הוא הוביל את הקבוצה לחצי גמר המערב נגד מג’יק והלייקרס. הלייקרס נצחו ללא קושי 4 – 1 אבל ה-1 הגיע בזכות הופעה מדהימה של סליפי פלוייד שקלע 51 נקודות וקבע שיאי פלייאוף שעומדים עד היום לנקודות במחצית (39) וברבע (29).

תחילת העת החדשה

את תחילת העת החדשה של הווריורס אפשר לסמן כ-1987, עם הגעתו לקבוצה של דון נלסון. נלסון מגיע כ-GM וגם קונה אחוזי בעלות. בקבוצה משחק באותה עת כריס מאלין בשנתו השלישית שלו בליגה. הוא ונלסון ילוו את הקבוצה שנים קדימה. יאמנו\ינהלו\יתאהבו\יבגדו. רק סביב מערכת היחסים בין השניים אפשר היה לכתוב סיפורים רבים. כבר מהרגע הראשון שהגיע נלי מבחין בבעיה העיקרית של כריס ומה שמונע ממנו לפרוץ בליגה – אלכוהוליזם (באנגלית נהוג לומר TAKES ONE TO KNOW ONE. השתיינות של נלי הייתה ידועה לשימצה, הוא אפילו היה מגיע למסיבות עיתונאים עם כוסית. בשנים האחרונות, אחרי שעבר להוואי, הפסיק לשתות ועבר לגראס ונגזרותיו).

Embed from Getty Images

נלי מתעמת עם מאלין על בעיית השתיה שלו, ובסופו של דבר משעה אותו מהקבוצה ומכריח אותו ללכת לגמילה. מאלין חוזר בינואר 1988 למדי הקבוצה עם קפיצה של 5 נקודות בממוצעים. למרות הקפיצה של מאלין, הקבוצה מסיימת את השנה עם 20 נצחונות בלבד. חלק גדול מזה בעקבות טרייד מהקיץ ששלח את כוכבי הקבוצה סליפי פלויד וג’ו בארי קארול ליוסטון בשביל רלף סמפסון שנאבק בפציעות ברכיים.  קארל מתפטר לפני סופה ויוצא לטייל באירופה (אימן את ריאל מדריד). נלסון משתלט סופית על הקבוצה וממנה את עצמו למאמן. בדראפט הוא בוחר במיטץ’ ריצ’מונד. הצלע השניה ב-RUN TMC, שהשפיע רבות על הווריורס, למרות ששיחק שם רק 3 עונות. במשך שנים רבות הוא היה חלק מההנהלה של הווריורס אחרי הפרישה ממשחק פעיל.

עם קפיצה נוספת של מאלין (סיים את העונה עם 26.5 נקודות, 50.9% מהשדה, 6.7 הליכות לקו ו89% מהטווח, 5.9 ריבאונדים, 5.1 אסיסטים ו-2.1 חטיפות על 3.6 איבודים), ועונת רוקי מצוינת של ריצ’מונד (22-5.9-4.2, זכה בפרס רוקי העונה) הווריורס חוזרים לפלייאוף מהמקום השביעי במערב. הם מפתיעים את יוטה בסיבוב הראשון עם סוויפ חלק 3 – 0, אבל שוב עפים בחצי הגמר, הפעם 1 – 4 לסאנס. נלי מציג את מה שנראה בשנותיו בגולדן סטייט: קצב גבוה, התקפה מצוינת והגנה לא קיימת. להלן RUN AND GUN, או בעברית ראן אנד בלאגן. במהלך כל אותה תקופה של נלסון בווריורס הקבוצה הייתה בין המובילות הן במספר הנקודות שלה, והן במספר הנקודות של היריבה. זה כמובן קשור לקצב שנלסון הכתיב שהיה המהיר בליגה.

Embed from Getty Images

בדראפט 1989 הקבוצה אספה את טים הארדאווי, הצלע השלישית בשלישיית RUN TMC. היא מצרפת גם את שארונאס מרצ’ולינס הליטאי. למרות עונת רוקי טובה של הארדאווי, ועונות טובות של מאלין וריצ’מונד, הקבוצה סיימה רק במקום העשירי במערב ולא הגיע לפלייאוף. בזמן שעונה לפני כן הם ספגו הכי הרבה נקודות, אבל היו באמצע בדירוג ההגנתי, באותה עונה הם ספגו הכי הרבה נקודות, אבל גם היו הכי גרועים בדירוג ההגנתי, ונתון כזה לא שווה פלייאוף.

RUN TMC

העונה השניה של טים הארדאווי בקבוצה הייתה טובה בהרבה. הווריורס פתחו את העונה בדנבר עם נצחון 162 – 158, שיא ליגה עד היום לנקודות משותפות, בלי הארכות.

טים, מיטץ’ וכריס קלעו כל אחד מעל 20 נקודות בממוצע למשחק, והלהיבו את הדמיון של האוהדים. הם זכו לכינוי RUN TMC, קיצור של שמותיהם הפרטיים וספינאוף לשם הלהקה המצליחה RUN DMC.

ההגנה הייתה קצת פחות נוראית מעונה לפני כן, וזה שלח את הווריורס למקום השביעי במערב ושוב הם הפתיעו בסיבוב הראשון בפלייאוף, הפעם את סן אנטוניו ספרס, לפני שהפסידו בחצי גמר המערב למג’יק וללייקרס בהופעת הפלייאוף האחרונה שלו. השלישיה שיחקה ביחד רק 2 עונות, ורק בעונה השניה קיבלה את ההכרה שלה, אבל היא השאירה השפעה גדולה על הליגה

ובסרטון נוסף

אבל כאמור הימים של RUN TMC היו קצרי מועד. בנובמבר 1991, רגע לפני פתיחת העונה, דון נלסון שלח את מיטץ’ ריצ’מונד בטרייד לסקרמנטו בשביל הבחירה השלישית בדראפט 91, בילי אואנס. הוא גם הוסיף בחירת סיבוב שני ושחקן נוסף. בהשאלה להיום זה כמו שיוטה תשלח את דונובן מיטשל לניו יורק בשביל אר ג’י בארט, ועוד תוסיף פיצוי. ריצ’מונד היה סקורר נהדר. ב-3 עונות בגולדן סטייט הוא קלע 22.7 נקודות, ב-48.6% מהשדה, הוא הגיע לקו, וקלע משם ב-84%, והוסיף 5.5 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים ו-1.3 חטיפות. הוא המשיך לקריירה ארוכה בליגה שרובה הלכה לאיבוד בסקרמנטו, וזכה בשלהי הקריירה שלו בטבעת כסטטיסט בלייקרס.

אם להוסיף חטא על פשע, סקרמנטו היו בדד לוק במו”מ עם אואנס שלא רצה לחתום שם. נלסון הציל אותם ושילם להם 5$ על כל 1$ שקיבל בחזרה. אז למה הוא עשה את זה? כנראה שנלסון ראה באואנס את מה שדריימונד גרין היום. פורוורד לא גבוה, ריבאונדר טוב, מנהל משחק. נלסון הבין שבלי גבוה דומיננטי הוא לא יכול להצליח בפלייאוף. הוא בחר להקריב את ריצ’מונד כיוון שהיה לו על הספסל את שארונס מארצ’ולניס להכנס לנעליים של ריצ’מונד.

הטרייד היה רע, ועדיין עשה לווריורס טוב. הם סיימו את העונה עם 55 נצחונות, מספר הנצחונות השני הכי גבוה בהיסטוריה של הקבוצה (נצחו 59 בעונת 75-76), עד 2014-15. מאלין והארדאווי המשיכו להפגיז. מארצ’ולניס עדיין עלה מהספסל, אבל קיבל יותר דקות והחזיר כמעט 19 נקודות למשחק. אואנס סיים את עונת הרוקי עם 14 נקודות ו-8 ריבאונדים. הקבוצה עדיין ספגה הכי הרבה נקודות בליגה, אבל זה היה בעיקר בגלל הקצב, הדירוג ההגנתי השתפר. גולדן סטייט סיימה במקום השלישי במערב, אבל הפעם היה התור שלהם להיות מופתעים על ידי סיאטל סופרסוניקס. כהערת אגב אפשר לרשום פה שב-1989 הווריורס שלחו את דיינה בארוס לסיאטל בתמורה לבחירה שלהם ב-1990. כמה שבועות מאוחר יותר הם החזירו לסיאטל את הבחירה בתמורה לאלטון ליסטר. זו הייתה הבחירה השניה בדראפט שהניבה את גארי פייטון. את הזכרון העיקרי של אלטון ליסטר מהסדרה ההיא נגד סיאטל אפשר לראות בוידאו המצורף:

 

ספריוול-וובר

הווריורס בנו על אותו סגל בעונה העוקבת, אבל מכת פציעות השאירה אותם מחוץ לפלייאוף. מאלין שיחק רק 46 משחקים, אואנס 37, ומארצ’ולניס 30. גם הארדאווי שיחק רק 66. הפציעות הבליטו את הרוקי שנבחר 22 בדראפט – לטרל ספריוול. העונה הרעה הביאה לווריורס את הבחירה השלישית בדראפט והם הצליחו להשיג בעזרתה את כריס וובר אחרי טרייד עם אורלנדו. האם סוף סוף נלי מצא את הגבוה שחיפש כל הזמן?

בעונת 93-94 התשובה הייתה כן. למרות שהארדאווי החמיץ את כל העונה, ומאלין הסתפק ב-62 משחקים, הצמד ספריוול ו-וובר הוביל את הווריורס ל-50 נצחונות ומקום שישי במערב. הקבוצה הפסידה בסיבוב הראשון לבארקלי ולסאנס, אבל לרגע היו לאוהדים תקוות רבות. עם 2 צעירים מבטיחים ועם מאלין והארדאווי שחזר מפציעה הציפייה הייתה לקבוצה שתדבר עוד שנים קדימה. התקוות נופצו ב-17 לנובמבר 1994.

צריך כאן קצת רקע – באותה תקופה לא היו חוזי רוקיס (כמו שאמרנו על בילי אואנס), וגם לא הייתה הגבלה על אורך החוזים. רוקיס ביקשו חוזים לטריליון שנים בסכומים דמיוניים אז. זה מה שהניע את הליגה בסופו של דבר להגביל את אורך החוזים ולקבוע חוזים קבועים לבחירות סיבוב ראשון (בעיקר ג’ים ג’קסון שסחט את דאלאס). הווריורס החתימו את וובר לחוזה של 15 עונות בסך 74.4 מליון דולר. זה נשמע מצחיק ביחס לחוזים היום אבל אז זו הייתה התחייבות מטורפת. אלא שהווריורס השאירו לוובר סעיף יציאה מהחוזה אחרי עונה אחת, וובר ניצל אותו בשביל להפוך לשחקן חופשי מוגבל. הוא רצה יותר כסף ממה שקיבל, ובלי קשר דרש מהווריורס טרייד.

webber and sprewell

וובר לא היה מרוצה מהתפקיד שלו בווריורס ולא רצה לשחק סנטר. הוא ונלסון לא הסתדרו. הווריורס ניסו לרצות את וובר והביאו את רוני סייקלי ממיאמי בתמורה לבילי אואנס, אבל זה לא עזר. וובר עדיין רצה לעזוב. בסופו של דבר נלסון שלח את וובר לוושינגטון בתמורה לטום גוגליוטה ו-3 בחירות דראפט שיפצו על ה-3 שנשלחו לאורלנדו. בהשאלה להיום זה כמו שדאלאס תשלח את לוקה דונצ’יץ’ בתמורה לקווין הוארטר ו-3 בחירות דראפט. אפשר להגיד שזה אשמת וובר והכוח של השחקנים. בניגוד למה שקורה היום בליגה, שבו לשחקנים חופשיים מוגבלים אין כוח באותה תקופה זה היה אחרת. רוקיס סירבו לחתום על חוזים ולא היססו לשבת בחוץ כדי להכריח את הקבוצות לשלם יותר (כאמור הסיפור הכי מפורסם הוא של ג’ים ג’קסון שישב בחוץ 2 שליש מעונת הרוקי שלו לפני שחתם בדאלאס. אפשר גם לראות את החלק של נלסון באותו סכסוך. ב-2012 נלסון טען בראיון שהוא ביקש מהווריורס שישחררו אותו מתפקידו וישאירו את וובר. לטענתו, גרג פופוביץ’ שמר לו את תפקיד המאמן בסן אנטוניו (פופוביץ’ היה עוזר מאמן של נלסון עונה לפני, ועזב בקיץ לנהל את סן אנטוניו). כריס קוהאן, הבעלים החדש, לא הסכים לשחרר אותו אולי זה נכון, אולי לא. נלסון היה אז כל יכול בווריורס. בסופו של דבר לא הייתה לנלסון ברירה והוא התפטר מתפקידו כמאמן ו-GM 4 חודשים מאוחר יותר. הטרייד ההוא הכניס את הקבוצה לסחרחורת קשה, בצירוף עם שינוי הבעלות והגעתו של כריס קוהאן. על התקופה הזו נדבר בטור הבא.

סיכום תקופתו הראשונה של נלסון בווריורס

מאמן חדשני שהקדים את זמנו. היום כל גבוה זורק שלשות, אבל נלסון היה הראשון ששלח את השחקנים שלו לקשת השלוש. הוא עשה את זה עם מנוט בול, שחקן בגובה 2.31 שנשלח לזרוק שלשות. נלסון התעסק כל היום בחיפוש אחר מיסמאצ’ים, ומה שעבד לטובתו עבד גם לרעתו. מה שהוא קיבל בהתקפה, הוא נתן בהגנה. הקבוצות שלו שיחקו כדורסל מהיר, התקפי, ולא שמרו. המוטו של נלסון היה שהקבוצה הראשונה שתגיע ל-100 נקודות, תנצח במשחק. גם אם זה עבד לפעמים בעונה הרגילה, בפלייאוף זה נכשל פעם אחר פעם. אי אפשר לנצח סדרות פלייאוף בלי הגנה. נלסון היה גם הראשון לשחק עם פורוורדים בתור סנטרים, בתקופה שבה האנשים הגדולים באמצע עוד היו גדולים.

כGM הוא היה סוג של כובען משוגע שהתייחס לשחקנים שלו כמו לקבוצת פאנטזי. אין ספק שהוא ידע לזהות כשרון בכל מה שמדובר בגארדים, עם בחירות בריצ’מונד (שישי), הארדאווי (14) וספריוול (22). מצד שני הוא לא היסס להעביר אף אחד בטרייד, לא משנה כמה טוב הוא היה, ולא דאג לקבל תמורה מלאה, הסתפק בשחקנים שריצו אותו כמאמן, אבל בטווח הארוך פשוט לא היו שווים את ההקרבה. הדוגמא הבולטת היא כמובן הטרייד על מיטץ’ ריצ’מונד שהיום נראה מגוחך. אפשר להזכיר גם את הטרייד על וובר, למרות שוובר כופף את היד של הווריורס ולא השאיר להם ברירה.

Embed from Getty Images

אהבתם את הטורים? רוצים לקבל אותם ארוזים בספר עם תוספות? קנו ותהנו

 
   

15 תגובות

  1. חיים קיסוס

    נהדר….אבל השארת אותי באמצע המתח 🤭

    • Avatar

      זה פרוייקט. תן לו זמן.

      • Avatar

        יפה ,אתה אדם יסודי. רק להבין חלק מהפשלות, מכירת פריש לבוסטון בגלל בעיות כספיות ואחר כך את מקהיל בשנת שמונים,שני אולסטארים ,חלק מהחמישיה המעולה שלקחה אליפויות יחד עם בירד ודניס גונסון זל….שהיה רכז אדיר…
        נלסון בחר ברצמונד כשרון על, הארדואי,אחד השחקנים האהובים עלי שהצטרפו לכריס מאלין ואז טעות שהרסה את הכול,העברת רצמונד לקבוצת פח,סקרמנטו…שחקן שהיה בקלבר קל גורדן עשרים פלוס למשחק,רבאונדים ועוד,השלישיה הזאת לדעתי היית לוקחת אליפןת אחת מנמום. הארדואי בהמשך הועבר למיאמי והוביל אותה יחד עם מורנינג לצמרת המזרח,תענוג היה לצפןת ביכולת הכדרור של הארדואי והזרקות לשלוש. רצמונד,הארדואי..
        פאריש מקהיל…
        לאחר מכן הותור על הבחירה השניה בדראפט,גארי פיטון שהפך לשחקן ענק שהוביל את סיאטל לצמרת הליגה.
        רצמונד,מקהיל, פיטון,שחקני היכל התהילה.
        הארדואי ,ספריוול וובר, אולסטארים פלוס לדעתי
        לוותר על רוב השחקנים האלה,זה כמו שאלוהים יתן לך זהב ואתה תזרוק אותו שוב ושוב לפח. מאלין היחיד שהם שמרו עליו ואולסטאר אחד בקושי נותן פליאוף.

  2. Avatar

    מרתק.
    דרך אגב, למה בחרת לאהוד דווקא אותם?

  3. Avatar

    מעולה!מחכה לטור הבא

  4. Avatar

    זו כתבה נפלאה ויסודית באמת. אבל דבר אחד גוגליוטה היה שחקן אדיר פשוט במשך כמה שנים עד שנפצע. לא הוארטר ולא נעליים אלא אחד הפרויקטים הטובים בעולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!