"אבא, בא לי לבוא איתך". ככה התחילה היציאה שלי למשחק הליגה נגד הפועל באר שבע אי שם בדצמבר… נכון, אני אוהד טלויזיה, אבל מדי פעם מתפנק במשחקים, עדיף מהגדולים יותר.
"מצטער מתוק שלי כבר מאוחר. אבל אני מבטיח שנלך למשחק עוד העונה" שמעתי את עצמי עונה ומיד גם הרגשתי בדקירה מהמבט שקיבלתי מאשתי – היא יודעת: אם אני אומר שאני מבטיח, זה יקרה.

עברו להם הימים, הילד (כמנהג ילדים), לא שכח את הבטחתי וגם אני לא.
מה לעשות שבתור אוהדי מכבי בשביל נוחות של צופי טלויזיה ועדיפות של הזכיין, רב המשחקים הם בשעות מאוחרות יחסית או ביום ראשון שני ואז אין סיכוי שאוכל לקחת ילד בן 5.5 וששנינו נהנה מהמשחק.
ואז הגיע לוח המשחקים של פברואר והמשחק מול מכבי פתח תקווה בשבת 23.2 ב-16:00, מסמן מטרה.

מאז, כל כמה ימים נכנסתי לראות אם כבר מוכרים כרטיסים למשחק. יום ראשון ב17.2 סוף סוף היו כרטיסים, מאשר עם עוד חבר ויאללה קונים כרטיסים.
לצערי, יש לי דחיית סיפוקים של ילד בן 5.5 ולא התאפקתי וסיפרתי לילד (שמו עומרי, אגב) שבשבת אנחנו הולכים למשחק. כאן התחיל שבוע בו הילד לא הסתיר את ההתרגשות שלו. היוטיוב בו היה צופה בכל מhני משפחות מוזרות שמשדרות ולוגים – התחלף בתקצירי משחקים, על הפיג'מה היתה חולצה של מכבי, כל הצעיפים (יש לי כ-10 מתקופות שונות) התחילו להסתובב בבית… סה"כ כיף (אלא אם שואלים את אשתי).

אז אחרי שספרנו את הימים, הגיע יום שבת המיוחל. בבוקר הלכנו קצת לפארק ואז השארנו את האישה והאחות הקטנה שם והלכנו להתארגן למשחק. בשעה 14:30 חנינו ליד המגרש בנתניה, עומרי התרגש, אבל אני לא חושב שברמות שלי. זה הרגיש לי כמו כשאשתי פגשה לראשונה את אמא שלי, כל כך רציתי שהן יסתדרו, כך גם כאן רציתי שעומרי ירגיש את ההתלהבות הזאת שמרגישים כשמגיעים למגרש.

מחוץ למגרש היה הפנינג. ילדים בעטו לשערים, טניס רגל, מגרש מיני, מכירות של מרצ'נדייס. לא פספסנו כלום. באמת היתה שם אחלה אוירה ומתקנים. לא הכי מושקע בעולם, אבל היה כיף. הוא הכי התלהב ממכביניו, הקמע של מכבי, איתו הוא דרש להצטלם. אחרי שהשתעשענו קצת, נכנסנו למגרש, הכרטיסים היו ליציע המערבי העליון והילד טס במדרגות ואני באפיסת כוחות אחריו. איזה כיף לראות אותו מתרגש ככה. עולים במדרגות האחרונות ליציע ואז הגיע הרגע הכי כיף שלי מאותו יום – "וואו" אמר עומרי למראה פיסת הדשא הירוקה ופשוט קפא "זה תפס אותו" חשבתי.

התקדמנו למקומות שלנו והתיישבנו. משמאלנו ראינו את חברי ארגון האוהדים מניחים בלונים על הכסאות, עומרי רצה לראות מה קורה שם. תוך 3 דקות מצאתי את עצמי מנפח בלונים כחולים, לבנים וצהובים ועומרי רץ ומפזר אותם לפי איך שהגדירו חברי הארגון.
במקביל השחקנים עלו לחימום, אחרי כ-20 דקות של פיזור בלונים, שכנעתי את עומרי לחזור למקום כי יש עוד 10 דקות לתחילת המשחק. אני מוצא את עצמי פחות מסתכל על הדשא ויותר מסתכל על עומרי. איך הוא מזהה את השחקנים (יש לו שעות של צפייה ביוטיוב בתקצירים ועוד כמה שעות של משחקים בטלויזיה עד שהוא נרדם), השאלות שהוא שואל על החימום ובעיקר האם קר לו? הילד עם חולצה קצרה ולא רוצה ללבוש משהו ארוך… ואז זה היכה בי. "רוצה ללבוש את החולצה של מכבי על החולצה הארוכה?" שאלתי. זהו, השתקתי את הגן הפולני שקיבלתי מאמא ולא הפסיק להציק לי ואת הגן העקשן שהורשתי. הוא מוכן לסבול רק בשביל להשאר עם החולצה של מכבי. עכשיו לא קר לו. בהמשך, אגב, נהיה ממש קר והצלחתי לשכנע אותו להתלבש עוד.

השחקנים עולים למגרש, ותוך כדקה מולנו נפרש השלט לכבודו של אבי כהן ז"ל. פה התחילה חפירה לאורך כל הטקס – מי זה? מה קרה לו? למה עושים לו טקס? בקיצור, הכיף האבהי הרגיל.

המחצית הראשונה הייתה דיי רדומה בלי יותר מדי הזדמנויות ועם כרטיס אדום לבמבוק לקראת סופה. אז רוב המשחק התרכזתי בעומרי… לא יכול לתאר את האושר לראות את הילד זז במקום לפי המהלכים במגרש (אם ראיתם פעם מישהו משחק ממירוץ מכוניות בפלייסטיישן אתם מבינים למה אני מתכוון).

מחצית שנייה המשחק התעורר ולמרות שעומרי אמר לי במחצית שלא נראה לו שיהיו גולים, זכינו לראות שניים. לראות אותו מקפץ בגול של עטר (מצולם) ואז להניח את הפלאפון להרים אותו ולחגוג את השער, היה אחד הרגעים המדהימים של אבא ובן. בגול השני לא צילמתי, אז פשוט קפצנו אחד על השני. הוא היה בעננים.

כשנגמר המשחק בדרך לרכב, לשמוע את הילד שר שירי עידוד ומתלהב היה מהמם. הוא כל כך התרגש שב-19:00 כשהגענו הביתה הוא כבר היה רדום.

לסיכום, חששתי מאד מלקחת את הילד למגרשים. איזה משחק לקחת אותו? אילו שעות יהיו נוחות? איך הוא יתמודד אם אלימות? מה להגיד לו על הקללות? בסופו של דבר, אם בוחרים משחק שהוא רגוע יחסית, והשעה הייתה מדהימה לילדים (ותודה למנהלת) ומסננים ממנו את החלקים האלימים בשירים… הייתה חוויה אדירה ומהממת.
עוד משהו קטן, אני כמעט לא זוכר פרטים מהמשחק עצמו (השלמתי אחר כך בטלויזיה), אבל אני זוכר כל רגע וכל מבט וכל נשימת התרגשות ומבט מרוגש של עומרי מהמשחק הזה וזה שווה הכל.