אחד השערים המפורסמים בתולדות הליגה האנגלית, נכבש באפריל 1979, על ידי אחד השחקנים הצבעוניים ביותר, שכמות החולצות שהחליף על המגרש עולה על כל מה שיש לכם בארון הבגדים, שעלילותיו מחוץ למגרש מרתקות לא פחות ממעשיו על המגרש, ושהיה מעריץ מושבע של אלביס פרסלי.
קראו לו פרנק וורת'ינגטון, והוא נפטר השבוע בגיל 72.

כשכדור החוץ של סאם אלרדייס טייל באוויר הרחבה של איפסוויץ' ועף לכיוונו של פרנק וורת'ינגטון, שעמד על קו השש עשרה, עם גבו אל השער, אף אחד לא שיער כיצד יסתיים המהלך. וורת'ינגטון הקפיץ את הכדור בנגיחה לכיוון ההפוך מהשער, ומיד קלט אותו בעדינות על רגלו השמאלית, הקפיץ פעם אחת, הקפיץ פעם שנייה, הקפיץ פעם שלישית מעבר לראשו ולבלם טרי בוצ'ר, תוך סיבוב שמאלה לכיוון השער, פגש את הכדור שוב בתוך הרחבה כשפניו לכיוון השער, ובעט אותו ברגל שמאל לפינה השמאלית התחתונה. הוא נגע בכדור חמש פעמים עם ראשו ורגלו השמאלית, והפעם הראשונה שהכדור נגע בקרקע, מהרגע שהוא הגיע אליו, היתה רק אחרי שהוא עבר את קו השער.
בוצ'ר אמר אחרי המשחק שהוא היה בטוח שוורת'ינגטון רק משתעשע עם הכדור, ושכלום לא יצא מהמהלך הזה, מכיוון שהכיסוי שלו היה טוב. מסתבר שבוצ'ר, מבכירי הבלמים באנגליה בשנות השמונים, לא היה מוכן למהלך המפתיע, בדיוק כמו שקרה לו שבע שנים מאוחר יותר מול מראדונה במקסיקו 86'.

וורת'ינגטון היה בן 18 כשהחל את הקריירה שלו ב 1966 בהאדרספילד מהליגה השנייה, ומהרגע הראשון התבלט כשחקן עם כישורים טכניים יוצאי דופן לכדורגל האנגלי הקשוח והגברי של שנות השישים, אם כי בשנים הראשונות התקשה להשתלב בהרכב. אחרי ארבע שנים הוא עלה למגרש והחל לשגע את ההגנות, לבשל ולכבוש. הוא היה שמאלי ושלט היטב בכדור, והיתה לו בעיטה מדוייקת מכל הטווחים, בנוסף לניתור ואתלטיות שאיפשרו לו לכבוש גם עם הראש.
בקיץ 1972 הוא עבר ללסטר, בה שיחק את חמש השנים הטובות בקריירה שלו, שכללו 71 שערים ב 208 משחקים, וכן שמונה הופעות ושני שערים במדי הנבחרת.
במהלך עונת 77/78 הוא עבר לבולטון וונדררס, במדיה כבש על ראשו של בוצ'ר, ובה שיחק את העונה הגדולה האחרונה שלו, ובמהלכה כבש 22 שערים וזכה בתואר מלך השערים, ואחריה החל במסע נדודים שלא היה מבייש את מרקו פולו, וכלל כעשרים קבוצות בשלוש יבשות.
הוא שיחק בבירמינגהאם, לידס, סנדרלנד, סאותהמפטון, ברייטון, טרנמייר, פרסטון, סטוקפורט, צ'ורלי, סטוליברידג', וויימות', רדקליף, גוויסלי, הינקלי והאליפקס, ממנה הוא פרש סופית מהמשחק ב 1992 ובגיל 44. בדרך הוא עבר בפילדלפיה וטמפה ביי, אליהן הגיע בגלל קשיים כלכליים, וגם במאלבי השבדית, בקייפטאון ובוויילס.

הקריירה של וורת'ינגטון על המגרש היתה מרתקת, וחייו מחוץ למגרש היו ססגוניים לא פחות.
הוא היה סלב ונער שעשועים במלוא מובן המילה, עם מכוניות יוקרתיות בחניה, ונשים יפות שתלויות על כתפו וחגות מסביבו. הוא היה מבלה במסיבות שתיה וריקודים כמעט מדי לילה ולא מפספס שום חגיגה.
באחד המעברים בין קבוצות, הוא הבטיח בראיון לעיתונות שהוא ישפר את התנהגותו, וירד משבעה לילות בילויים בשבוע לשישה בלבד, כדי להגיע מוכן יותר למשחק. מיותר לציין שאף אחד לא ממש האמין לו, ושהוא לא עמד בהבטחתו.

מאחר והעריץ את אלביס פרסלי, הוא גם התלבש כמוהו בראוותנות ובגנדרנות. לאחד הראיונות הוא הגיע עם מכנסי עור צמודים, חגורת קאובויים עם אבזם ענקי וחולצה מנצנצת עליה רקום בגדול ELVIS. לא בדיוק המראה הבריטי המעונב והשמרני, שהמנג'רים ציפו לראות.
כשהוא הגיע לאחת מטיסות הנבחרת עם מגפי קאובוי גבוהים, חולצת משי אדומה וז'אקט סגול, הוא זכה בתגובה שקולה של המאמן אלף ראמזי:"oh shit, what have I fu… done?".

באחת מחופשות הקיץ שלו בשמש הספרדית, הוא הכיר את בריג'יטה אגרמאלם, שהיתה מלכת היופי של שבדיה. הם נהנו ביחד, וכשהיא חזרה איתו לאנגליה לקראת פתיחת העונה, היא כבר היתה בהריון. הם התחתנו והביאו שני ילדים לעולם, אולם התגרשו ב 1977, אחרי ארבע שנות נישואין, מאחר והוא לא הצליח לשנות את דרכיו. תשע שנים מאוחר יותר הוא התחתן שוב, והפעם הנישואין החזיקו מעמד עד פטירתו.

למרות תדמית הפלייבוי וההתנהלות המוחצנת שלו, ב 1972 הוא היה על סף מעבר לקבוצה גדולה, ומשחק עבור מנג'ר סגפן וקשוח, שמאמין בעבודה קשה ועיקבית. למרות הבדלי הגישות ביניהם, ביל שאנקלי החליט לרכוש אותו תמורת סכום שיא עבור ליברפול של 150 אלף פאונד, והעסקה נחתמה בקיץ בקול ששון וקול שמחה.
הבדיקות שהקבוצה ערכה לו הצביעו על לחץ דם גבוה, ושאנקלי המליץ לו על שבוע מנוחה, לפני שיבצעו בדיקה חוזרת. וורת'ינגטון קיבל את ההמלצה ונסע לנופש במאיורקה. במשך שבוע שם הוא בילה עם חמש נשים שונות, ולדבריו גם עם אימא ובת משבדיה, ובבדיקה החוזרת לחץ הדם שנמדד היה גבוה יותר מהבדיקה הראשונה. ליברפול ביטלה את העסקה ולסטר זכתה בו.
במשך שנים הוא סיפר שאם היה חותם בליברפול, שהחלה אז את תור הזהב שלה, כנראה היה משחק בנבחרת שמונים ושמונה משחקים ולא שמונה.

וורת'ינגטון היה מקבוצת הפנטזיונרים שכיכבו באנגליה של שנות השישים והשבעים, וכללה גם את צ'ארלי ג'ורג', סטן בואלס, רודני מארש, אלן האדסון והגדול מכולם, ג'ורג' בסט. על המגרש הם היו מלאי דימיון ויצירתיות וללא הרבה משמעת, ומחוץ למגרש הם היו כוכבי פופ ורוק לכל דבר ועניין. מאמני הנבחרת לא ידעו איך להתמודד איתם ואיך לשלב אותם, והתקשורת חגגה עליהם וקראה להם "The Mavericks" (לא שיגרתיים / בעלי חשיבה עצמאית).

הנדודים שלו בין כל כך הרבה קבוצות והפרישה המאוחרת מצביעים על אהבת המשחק וגם על הקושי לוותר על העיסוק שהביא לו תהילה וחיים טובים, ואולי גם על היותו "ילד ניצחי".
אפשר להגיד שהיה לו מזל לחיות בעידן טרום הסלולאר וההתנהגות המוקפדת והמדוייקת, מה שאיפשר לו לחגוג, להתהולל וליהנות כרצונו, וכאילו אין מחר. מצד שני זה היה עידן שבו המאמנים לא ידעו איך ל"אכול" שחקנים כמוהו, ולכן לא הגיע לקבוצות גדולות, או להשפעה משמעותית בנבחרת.
וורת'ינגטון, ששיחק כ 880 משחקים וכבש 260 שערים, לא התחרט מעולם על אורח חייו, התגאה בקריירה שלו, ולא התלונן על כך שלא זכה בתארים, למעט על הפספוס של החוזה בליברפול.
היום הכדורגל איכותי יותר, אבל כבר אין לנו דמויות צבעוניות וססגוניות כמוהו. כל אחד יחליט מה הוא מעדיף.