בתחילת המחצית השניה הקהל באנפילד התחיל להתעורר. היתה תחושה שמשהו טוב מתפתח אחרי מחצית ראשונה חלשה. הקלופ הכניס סופסוף חלוץ למגרש, את בנטקה המאיים, והקבוצה התחילה ללחוץ את סאותהמפטון (להלן – סוטון) אחורה. היה ריח קל, ארומה, של שער באויר. בואו לא נגזים, השחקנים עדיין לא בעטו לכיוון המסגרת, אבל היתה תחושה של התרוממות רוח. היציעים באנפילד התחילו לשיר כמו שלא שמעתי אותם מתחילת השנה, ואני יכול להגיד אפילו לא בשנה שעברה. הם לא שרו כך מאז שסוארז עזב.

בדקה ה-77 מילנר מגביה כדור מסובב לרחבה ובנטקה עושה תנועה נכונה, מקדים את הבלם, שם את הראש במקום הנכון, פוגש את הכדור בדיוק בזמן ומטיס אותו היישר לחיבורים. גול מארץ הגולים. שער אנגלי טיפוסי. ככה את רצית אותי. אני צועק יש ומיד מתחיל לכסוס ציפורניים. הרי אנחנו עושים רק תיקו של 1-1 מתחילת השנה (שבע כאלה !!).
בדקה ה-86 כדור עונשין מסתובב ברחבה שלנו ואחרי אינספור נגיחות, מאנה דוחק פנימה מטווח אפס. שער אנגלי טיפוסי. ויותר מזה, ככה הקבוצה סופגת השנה. גולים מכלום. 1-1. הכתובת היתה על הקיר.

אני חוזר ומחפש את הטקסטים ששרו האוהדים ומוצא שחוץ משירי הלל לשחקנים הם ברובם מתייחסים, כמובן, לשנות התהילה שחלפו ואינם.
אחד מהם נקרא, fields of anfield road  , וניסיתי לתרגם אותו קצת :
מחוץ לשער שאנקלי / יושבי הקופ שרים
אתה כבר לא איתנו / שחקנייך היו גדולים
ובזכות מה שלימדת / אנחנו עדיין אדומים

מסביב בשדות אנפילד / שם שיחק המלך קני (והוא ידע לשחק)
סטיבי הייווי שרף ת'כנפיים
אנחנו חלמנו ושרנו שירים
שירי תהילה של שדות אנפילד

אח, היו זמנים….

על המגרש רואים התקדמות ויש מגמה של שיפור, אבל, קיבינימאט, למה הם לא בועטים לשער? ואם כבר בועטים אז זה לא למסגרת. ההגנה התייצבה על הרכב קבוע וגם הקישור ההגנתי סביר, אבל ההתקפה מקרטעת ומחכה למשיח. קוטיניו משתדל, אבל לא בכיוון ואם קלופ לא ימצא מהר לפחות שני שחקנים התקפיים לצידו של בנטקה שיציגו איזשהו איום על השער, אין לקבוצה שום סיכוי להתרומם. לפחות רשימת הפצועים התקצרה במעט ונשארו עם אג"דה בלבד (אינגס, גומז, דניאל, הנדרסון). אני מבטיח שאחרי הניצחון הראשון אני לא מזכיר יותר את הפצועים.

את המילה אליפות הורדתי מהכותרת רק מתוך תקווה שזה יסיר את הנאחס ויביא ניצחון.
מנצחים והיא חוזרת. אתם יודעים מה, בעצם לא, כי לא מתגרים במזל.