המנוע שהחליד – על קבוצת רוטור וולגוגרד

ב־15 במאי 2020 נפל דבר — התאחדות הכדורגל הרוסית החליטה שהליגה תחודש ב־21 ביוני ושמונת המחזורים הנותרים ייערכו עד ל־22 ביולי 2020, זאת למרות שרוסיה עודנה בשיא המגפה עם תוספת ממוצעת של 9,000-10,000 חולים ליום.

לא העובדה שהליגה תחזור ולא העובדה שהגביע יחודש וגם לא העובדה שהליגה הראשונה והשנייה לא יחודשו עוררו את סקרנותי באשר למתרחש, אלא העובדה שהליגה הודיעה שאלופת הליגה הלאומית, רוטור וולגוגרד וסגניתה חימקי מוסקבה ישתתפו בליגת העל החל מהעונה הבאה.

"אנחנו בפרמייר-ליג הרוסי!" קרדיט: www.vk.com/fc.rotor

 

חימקי שנעדרה מהליגה חוזרת אליה אחרי 12 שנים (והשתתפה בה 3 עונות), אבל רוטור חוזרת לליגה הבכירה אחרי 16 שנות היעדרות ואחרי שבמשך 14 שנותיה בליגה הבכירה סיימה כסגנית אלופת רוסיה לפחות פעמיים והעפילה לגמר הגביע הרוסי לפחות פעם אחת, אבל למעט זכייה באליפות ליגת המשנה, אין לה תואר לאומי משמעותי. היא אומנם הדיחה את מנצ'סטר יונייטד מגביע אופ"א בעונת 1995/1996 אבל מאז 2004 דשדשה בליגות הנמוכות.

למעשה, אם לא הקורונה, ספק אם רוטור הייתה מעפילה ליגה. עד ה־17 במרץ, דווקא טורפדו מוסקבה האגדית נחשבה לפייבוריטית, אחרי שנצמדה לראשות הטבלה במשך 16 מחזורים רצופים והפער בין המקומות 1–4 לא עמד על יותר מארבעה נקודות וב־11 המחזורים שנותרו לסיום הכל יכול היה להשתנות, כך שאין זה פלא שטורפדו (השלישית) וצ'רטאנובו (הרביעית) מחו נגד סגירת הליגה ואי־חידושה, למרות חידוש ליגת העל.

הדרך לפסגה

סגל רוטור בעונת 1996. קרדיט: rotor-volgograd.ru

 

רוטור התחילה את דרכה בשנת 1929 כמועדון כדורגל בחסות מפעל לייצור טרקטורים מקומי ובשנותיו הראשונות נקרא בשם "טרקטורסטרויטל" (Тракторостроитель, או Traktorstroitel). בעונת 1939 וב-1941 הקבוצה סיימה במקום הרביעי בליגה הסובייטית ובעונת 1945 אף העפילה לחצי גמר הגביע, אך מאז התדרדרו יכולותיה. בליגות המקומיות הקבוצה עשתה חיל והפכה לאחת הקבוצות הידועות במחוז, אבל היא התקשתה לשוב למסגרות הלאומיות ועד סוף שנות השמונים לא הצליחה להעפיל חזרה לליגת העל.

בשנת 1987 נפתח עידן חדש בתולדות הקבוצה, למאמן הקבוצה מונה ויקטור פרוקופנקו וכבר בעונה הבאה הוביל את הקבוצה לליגת העל הסובייטית. המועדון מוולגוגרד (סטלינגרד לשעבר) לא שיחק שם משנת 1950. העיר כולה הייתה כמרקחה וההתרגשות הייתה רבה. אך, למרבה הצער, הוא עזב מהר מאוד ושחקני וולגוגרד חששו מירידה בעונה הבאה. אלא שאז הגיע הכדורגלן והמאמן אלכסנדר סאווידוב לוולגוגרד. הוא העמיד משחק התקפי וניסה להרגיע את הקבוצה המבטיחה. תחתיו, הבלם קאליטווינצב חשף את עצמו בדרך חדשה לחלוטין והקבוצה החלה להיראות טוב, אבל בשנת 1990 סאווידוב עזב את הקבוצה, זמן קצר לפני מותו.

בשנת 1990 מונה ולדימיר גורויונוב לנשיא הקבוצה ושמו נקשר להצלחותיה של רוטור בהמשך. לאחר ההעפלה לליגת העל הרוסית בסוף 1992 הוא מינה את ולדימיר סאלקוב למאמן, מאמן ידוע באותה תקופה, שעבד עם הנבחרות האולימפיות והלאומיות של ברית המועצות וחבר העמים.

ולדימיר גוריונוב, נשיא רוטור וולגוגרד בשנים 1990—2009.

 

הוא הצליח לתעל את הפוטנציאל של הקבוצה המוכשרת בצורה בלתי רגילה אך בכיוון הנכון. שנה של עבודה וקבוצת רוטור נצמדת לצמרת הטבלה באליפות המדינה. מעליה בטבלה הייתה רק ספרטק מוסקבה ובהתמודדות ביניהן באוקטובר 1992, אותה ספרטק הובסה בתוצאה 1:0. התברר: כוח חדש מופיע בכדורגל הרוסי. אבל כולם הניחו שהאגדה הזו תסתיים מהר מאוד.

אבל זה לא קרה.

רוטור וולגוגרד הייתה היריבה העיקרית של ספרטק מוסקבה במאבק על תארי האליפות בשנות ה-90, כשרוטור מוכתרת לסגנית האלופה באליפות 1993 ובעונת 1997, שהוכרעה על חודו של משחק בודד: במקרה האחרון, רק המשחק המבריק של אלכסנדר פילימונוב מספרטק לא איפשר להם לנצח את ספרטק בסיבוב האחרון של מה שכונה "משחק הזהב" (שבו ספרטק ניצחה בתוצאה 0:2).

עם זאת, בעונת 1994, רוטור לא הראתה משחק יציב  וסאלקוב נאלץ לעזוב את הקבוצה. במקומו הובא ויקטור פרוקופנקו בפעם השנייה. כך בהדרכתו, הפעם חזרתו הותירה חותם בל יימחה. כבר בעונתו הראשונה רוטור סיימה במקום הרביעי בסוף העונה ולראשונה בתולדותיה קיבלה את הזכות להתמודד במפעלים האירופיים ובגביע אופ"א.

ההתחלה לא הייתה מוצלחת במיוחד. אחרי הניצחון הבייתי על נאנט 3-2 בצרפת, רוטור הובסה 0:3 בבית במשחק שנערך האצטדיון המרכזי בוולגוגרד. קו ההגנה, בהובלת אלכסנדר שמארקו, ההתקפה של ולדימיר נידרגאוס ו-ואלרי יסיפוב וכמובן, אולג ורטניקוב הייתה חזקה, אך נראה היה שההרכב לא חזק מספיק מול היריבות האירופיות.

אולג ורטניקוב, מלך השערים של הליגה הרוסית בכל הזמנים (143 שערים)

 

המשולש הקטלני של וולגוגרד בדמות החלוצים אולג ורטניקוב, ואלרי יסיפוב ו-ולדימיר ניידרגאוס, בהדרכת המאמנים ולדימיר סאלקוב ו-ויקטור פרוקופנקו, עורר השראה בקרב האוהדים והשלישייה עשתה ככל העולה על רוחה במגרשי היריבות הרוסיות. החלוץ המרכזי ולדימיר נידרגאוס, בסיועו של ואלרי יסיפוב הקטן והזריז, הם היו מכה עוצמתית לכל יריבה. יסיפוב הזכיר במשהו את רוברטו קרלוס, חוץ מזה שלרוסי היה יותר שיער.

רוטור וולגוגרד
ורטניקוב במדי רוטור.

עם זאת עונת 1995 התבררה כעונה אמביוולנטית. מצד אחד, רק במקום השביעי באליפות. מנגד, רוטור הגיעה לגמר הגביע הרוסי ושיחקה בגביע אופ"א נגד מנצ'סטר יונייטד. בגמר הגביע, היא הפסידה לדינמו מוסקבה בדו-קרב פנדלים. אבל העימות עם האנגלים הוא זה הראוי לתיאור נפרד.

שלב 32 האחרונות בגביע אופ"א. אז לא היו שלבי בתים. אך הרכב המשתתפים היה חזק בהרבה מאשר בליגת האלופות, בה השתתפו רק הזוכות באליפויות הלאומיות. המקום השני, השלישי, הרביעי השתתפו בטורנירים נמוכים כמו גביע אופ"א ואינטרטוטו.

מנצ'סטר יונייטד בעונת 1994/1995 הפסידה את האליפות לבלקבורן, בהובלתו של אלן שירר וסיימה את עונתה האירופית במפגשים מול רוטור וולגוגרד בגביע אופ"א. בהתחשב ביריבה, רוטור הציגה את המשחק הטוב ביותר שלה (שני המשחקים ביניהן הסתיימו בתיקו –0:0, 2:2).

תיקו מאופס. 40 אלף צופים היו עדים לכדורגל מפואר עם שפע של רגעים מסוכנים. אלכס פרגוסון היה מרוצה מהתוצאה ו-ויקטור פרוקופנקו אמר שהוא ציפה למשחק אגרסיבי יותר ממנצ'סטר יונייטד. במשחק הגומלין שהסתיים בשוויון 2:2, רוטור הציגה משחק התקפי והייתה זו שקבעה את הטון והקצב למשחק באולד טראפורד וב-25 הדקות הראשונות רוטור הצליחה להבקיע פעמיים: הבקיעו נידרהאוס ו-ורטניקוב. "השדים האדומים" הבינו שהקבוצה הרוסית לא הגיעה להתבזות ומיהרו לצאת למתפרצת. שולס ושמייכל השיבו בשערים משלהם, אבל האנגלים לא הצליחו לסיים את הסיפור ולהשיג יותר מזה.

 

פרוקופנקו ניצב אז נגד פרגוסון, שבאותה עת זכה רק פעמיים באליפות ועדיין לא היה לו תואר אבירי. גיגס הצעיר, שולס, האחים נוויל שיחקו בקבוצה, דווייט יורק טרם הצטרף לאנדי קול, אך למרות כל זאת, מנצ'סטר יונייטד עדיין הייתה קבוצה חזקה וההישג של רוטור נחשב סנסציה. אף שבשלב 16 האחרונות, רוטור לא יכלה לבורדו: אחרי תבוסות 1:2 ו-0:1 וולגוגרד נותרה מחוץ לטורניר  אבל מה שזוכרים לה מאז הוא דווקא איך הסינדרלה הרוסית הדיחה את מנצ'סטר יונייטד הגדולה.

ולדימיר פרוקופנקו, מאמן רוטור בשנים 1994—1999.

 

המשחקים עם האנגלים נתנו לקבוצה כוח לעונה הבאה. בעונת 1996 הקבוצה נלחמה ברצינות על תואר האליפות, שיחקה בגביע הרוסי והעפילה עד לגמר גביע אינטרטוטו, שם שוב נתקלה בצרפתים ואומנם במשחק הבייתי לעיני 29,000 אוהדים גברה 1:2 על גנגאן משערים של אלכסנדר זרנוב ומקסים טישצ'נקו, אך במשחק החוץ הפסידה 1:0 ובשל חוק שערי חוץ הפסידה גם את האפשרות לזכות בתואר אירופי, גם אם מינורי. שוב הגיעה עד למרחק נגיעה מתואר רק כדי לפספס אותו.

באוגוסט, במשחק מדהים רוטור הביסה את ספרטק מוסקבה בתוצאה 4:3. משחק זה יכול היה להכריע את גורל האליפות, אך חוסר הניסיון של רוטור ולוח הזמנים העמוס מדי השפיעו. התוצאה: מקום שלישי באליפות.

1997 — ושוב מאבק על האליפות והופעה טובה בגביע אופ"א: רוטור שוב מגיעה עד לשלב 16 האחרונות, שם היא נבלמה על ידי לאציו.

אבל הפעם, רוטור נלחמה על האליפות עד הסוף. בסיום העונה הן ספרטק והן רוטור היו עם אותו מספר נקודות, היה צורך לערוך משחק הכרעה. אבל במשחק באצטדיון המרכזי בוולגוגרד, ספרטק מנצחת ובפעם החמישית, הופכת לאלופת רוסיה. רוטור מסיימת במקום השני.

עבודתו של הנשיא ולדימיר גורויונוב ראויה לכל שבח. האיש עשה כל דבר למען הקבוצה. סיפק את המקומות הטובים ביותר לאימונים, בנה בסיס אימונים מהטובים במדינה ועשה הרבה למען פיתוח כדורגל הילדים באזור, הוא הקים אקדמיית ספורט מצליחה וידו הייתה בכל. הוא לא אהב כשאמרו שרוטור נשענה רק עליו וציין את תרומת הסגל של רוטור, על כך שהיה רק ​​מנהל ולא האיש שמימן. עם זאת, מאז 1998, החל לאבד את מגע הזהב, כשרוטור בפעם האחרונה התמקמה בצמרת הטבלה ומאז התדרדרה עד לליגה השלישית.

באוגוסט 1998, כוכבי הקבוצה החלו לעזוב: שמארקו ואברמוב הלכו עם פרוקופנקו לשחטאר דונייצק. ורטניקוב עזב ליוון. נותרו רק יסיפוב ורוטור כבר לא הייתה מסוגלת לטעון לכתר האליפות.

ורטניקוב הפך שלוש פעמים למלך השערים באליפות רוסיה וכבש יותר מעשרים שערים: 25 השערים שכבש בעונת 1995 הוא שיא שעומד עד היום (הוא הבקיע בסך הכל 143 שערים, יותר מכל כדורגלן אחר). יסיפוב נשאר עם הקבוצה עד פירוקה הראשון בנובמבר 2004. בהמשך, גם ורטניקוב וגם יסיפוב ניסו לעזור למועדון לחזור לפסגה, הפעם כמאמנים, אך רוטור הייתה על סף קריסה ובהעדר יציבות פיננסית הוכרה כחדלת פירעון.

12 בנובמבר 2004. וולגוגרד, האצטדיון המרכזי. 10 אלף צופים הגיעו למשחק האחרון של רוטור בליגה הבכירה של הכדורגל הרוסי, כשרק 7 שנים חלפו מאז שהקבוצה סיימה כסגנית האלופה. מכאן החלה התדרדרות שנמשכה 16 שנים.

 

שנות השפל

אחרי שבשנת 2004, רוטור סיימה במקום 16 והודחה היא נאלצה להודיע על פירוק בעקבות פשיטת רגל. כך וולגוגרד לא זכתה לייצוג בכדורגל המקצועני בעונת 2005.

בשנת 2006 ממשלת המחוז החליטה לתמוך בהקמה מחדש של הקבוצה ורשמה אותה בליגה השלישית בחשיבותה במדינה: ליגת הכדורגל המקצוענית.

נדרשו לקבוצה ארבע עונות כדי להבטיח את חזרתה לליגה הראשונה בעונת 2009 אך היא לא הצליחה להחזיק מעמד ולא הראתה יציבות. היא פורקה בתום העונה. אך הוקמה מחדש זמן קצר לאחר מכן.

בעונת 2012 זכתה באליפות הדרום של הליגה המקצוענית אבל שנתיים לאחר מכן, כשאולג ורטניקוב נקרא להציל את הקבוצה בתום עונת 2014, שוב הכריזה על פשיטת רגל והמועדון נסגר.

בשנת 2015 המועדון הוקם מחדש הפעם תחת השם מועדון ספורט "רוטור". הקבוצה העפילה לליגה הלאומית בתום עונת 2018 ויחד עם חניכת האצטדיון החדש נדמה שהקבוצה חוזרת לאיטה למרכז הבמה.

 

ארנה וולגוגרד

ארנה וולגוגרד.
קרדיט: ממשלת מחוז וולגוגרד (volgograd.ru)

 

בשנת 2014 החלה בנייתו של אצטדיון כדורגל חדש, לקראת אירוח מונדיאל 2018. האצטדיון הוקם במקומו של האצטדיון המרכזי שנחנך ב־1962 ונהרס בדצמבר 2014. הכיל 32,120 מושבים.

האצטדיון החדש, ארנה וולגוגרד, נבנה בעלות של 220 מיליון יורו ועם בנייה שלוותה בבעיות רבות, גם לאחר שהושלמה הבנייה. כך למשל ב־7 ביולי 2018, חלק מסביבתו הקרובה של האצטדיון, נשטף בשיטפונות שפרצו באזור. במהלך אוגוסט 2018 בוצעו עבודות למילוי חוזר של המדרכה הסמוכה לו. עם זאת, גם לאחר מכן, עקב קרבת האצטדיון לנהר הוולגה האזור שסביבו נוטה להישטף בשטפונות בעת גאות.

אבל האצטדיון שמכיל 45,568 מושבים, אוסף קהל רב למשחקים. הוא אירח לא רק ארבעה משחקים בשלב הבתים של מונדיאל 2018 אלא גם את גמר הגביע הרוסי, שנערך ב־9 במאי 2018 ובו טוסנו זכתה בתואר היחיד שלה, שבועות בודדים לפני פירוקה הסופי. אילולא האצטדיון (המשמש כמגרשה הבייתי של רוטור), לא בטוח שממשלת המחוז הייתה טורחת לספק תקציבים למועדון.

וולגוגרד ארנה. קרדיט: רוטור וולגוגרד (rotor-vlg.com)

 

עם הפנים קדימה

עם זאת, הקבוצה הציגה יכולת טובה ולאחר שהעפילה לליגה הלאומית היה ברור שעם אצטדיון ברמה כזו, המועדון מוכרח להוכיח את עצמו כמועדון מהשורה שיכול להתמודד גם בליגת העל ולחזור אל הבמה המרכזית של הכדורגל הרוסי.

אין ספק שהקהל מצביע ברגליים: בעונת 2018/2019 רוטור נהנתה מממוצע של 18,724 צופים ביציעים, נתון גבוה בהשוואה ליריבותיה מהליגה הלאומית, שהיא הליגה השנייה בחשיבותה במדינה ומתקרב רק לנתון משנת 1997: אז הגיעו ליציעי האצטדיון בוולגוגרד בממוצע 21,625 איש למשחק.

נשיא הקבוצה מאז מאי 2016 הוא אנדריי רקצ'ינסקי, שחקן פולו מים שזכה במדליית כסף (2000) וארד (2005) במשחקי הקיץ האולימפיים ומקווה לייצב את הקבוצה כקבוצת ליגת העל, החל מהעונה הבאה.

לליגת העל, רוטור מגיעה עם אלכסנדר חצקביץ' הבלארוסי כמאמן, שאימן בעבר בדינמו קייב והוליך אותה פעמיים לשמינית גמר ליגת האלופות בעונת 2017 ולזכייה בסופרקאפ האוקראיני 2018 וב-2019, אך ללא זכייה בגביע (כשהפסידה בגמר 2018 וב-2019) וללא תואר אליפות מאז 2016.

בשורותיה בולטים השוערים יורי נסטרנקו, ניקיטה רפין, הקשרים איליה איאונוב ואנטון פיסקונוב, ויטאלי דניסוב, יבגני פסגוב, אלברט שאריפוב, גנאדי קיסליוב, ארטיום פופוב וניקולאי קוזנצוב והחלוצים ניקולאי קיפיאני, קמיל מולין, אולג ניקולאייב, אנזור סנאיה, בקה מיקלטאדזה וסרגיי מקארוב. כל אלה סייעו לה בעונה האחרונה וחלקם, אם לא כולם, צפויים להמשיך עמה לליגת העל.

רוטור וולגוגרד היא גאוות המחוז והעיר, שידועה בשמה הישן סטלינגרד ובה גם ניצב הפסל "אמא מולדת" בגבעת מאמייב, ששופץ באחרונה. אנשיה מצפים בכיליון עיניים לשוב למרכז הבמה ועם האצטדיון החדש והעפלתה של רוטור, יש להם גם תקוות רבות לזכייה בתואר לאומי של ממש.

רק ימים יגידו, אם רוטור תצליח או תאכזב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח