שמענו כמה ציטוטים מעניינים בחודש האחרון: "ערן זהבי צריך להיות בפרמייר ליג", מנחם קורצקי רואיין כאומר "הלוואי אהיה פרגוסון של רעננה" ואת עילאי אלמקייס תיארו "אינייסטה הישראלי". הרבה אמירות גדולות, כל כך מנותקות מהמציאות.

היעדים שמייחסים לזהבי הם בדיוק בכיוון ההפוך מהמקום אליו הוא הולך, קורצקי כל כך לויאלי לקבוצות שהוא מאמן בהן עד כדי כך שהוא כבר אימן בכפול ממספר הקבוצות שסר אלכס אימן, ואלמקייס…טוב, אולי עוד נקבל הפתעה, אבל הרקורד של השחקנים הישראלים הצעירים בקבוצות הנוער באירופה שימש להם יותר כמנוף לחזרה לארץ מאשר מקפצה לקבוצות הגדולות ביבשת. והכל כל כך מריח ממערכת יחסי ציבור משומנות וסוכני שחקנים שמחככים ידיים בציפייה לעמלה הבאה.

"קורץ לי לשחק בפרמייר ליג" אומר זהבי. וואלה, גם לי. לחלוץ שבשבילו הומצא נתון כדי לקרוא לו המשהו הטוב בכל הזמנים היו שני משחקים נהדרים בנבחרת, אי אפשר לקחת לו את זה, אבל בכל זאת קצת משעשע אותי לדמיין אותו מנסה לעבור את וירג'יל ואן דייק, לרוץ על כדור מול קייל ווקר, ומועדף בהרכב טוטנהאם על פני סון יונג-מין. נחמד להגיד "פרמייר ליג" לכל מי שמוכן רק לשמוע בארצנו, אבל בליגה קשוחה של 40-50 משחקים בעונה הוא פשוט לא ישרוד. לא סתם רק שלושה ישראלים עשו זאת עד היום. ובכלל, נראה שמאחורי זהבי עומדת מכונת יחסי ציבור שכל מטרתה לשמור על המניות שלו בעלייה מתמדת, למרות שהן מזמן לא שוות כמו בימיו בהפועל ומכבי ת"א, ובתקופה הקצרה ששיחק בפאלרמו.

הבא על הגריל הוא מנחם קורצקי. לפרגוסון הוא משווה את עצמו. בואו נראה, מאמן שמתפטר משתי קבוצות בהפרש של שלושה חודשים בלחץ, ובשנתיים רשם שתי ירידות ליגה מול, ובכן, אלכס פרגוסון. לא צריך להרחיב. ועוד איפה. כדי להחזיק ברעננה את אותה כמות שנים כמו הסקוטי בסך הכל צריך לא לרדת ליגה ולא להסתכסך עם אף אחד. אל תדאג, אתה לא תעבור את ליברפול במספר האליפויות.

עם אלמקייס הסיפור קצת שונה, ומזכיר לנו את מה ששמענו על גיא אסולין כששיחק בנוער של ברצלונה. הסאן האנגלי משווה אותו לטיאגו אלקנטרה, ואם הסאן מדווח, אז כנראה שזוהי אמת לאמיתה. ובין עם ההשוואה של מאמנו למהנדס הקטלאני אכן התרחשה ובין אם לא, נראה שנמצא היהלום החדש של סוכני השחקנים. סליחה, לא יהלום, אלא יותר תרנגולת חדשה שתטיל עבורם את ביצי הזהב.

הבעיה היא שבמקום לתת לצעירים את הדממה שהם צריכים, את הניתוק מהסחות הדעת שכל כך קריטי להם בשלבים הראשונים של קריירה מקצוענית עם פוטנציאל עצום, שוטפים אתם בזרם הקלישאות שמכניס אותם לסיר לחץ. למה שלא ננסה פשוט לשתוק ולתת לאנשים לעבוד, ונספר עליהם כשישברו איזה שיא של אינייסטה?