הכל בראש – הכל על זידאן – חלק ג'

בשביל רבים כיום הוא ההקדמה הראויה לדור שכולו מסי ורונאלדו, אבל בשבילי זידאן היה הדבר הכי גדול שראיתי בעיני על המגרש, ואולי גם שאראה. שילוב של מצביע צבאי, פקיד מס הכנסה, רקדן ושוטינג גארד. וזה עוד לפני שדיברנו על זידאן המאמן. חלק שלישי ואישי ואחרון בפרוייקט המיוחד על זידאן

לכל הטרילוגיה – הכל על זידאן

זידאן צרפת 1998
קפץ מפרברי מארסיי להיות אלוף עולם. זידאן Credit to "Équipe de France de Football" Facebook Page

 

נתחיל בשורה התחתונה: שחקן הכדורגל הכי גדול שראיתי בחיי היה זינדין יזיד זידאן.

"ספורטאים גדולים חולים על קאמבקים, וזה היה נחמד מאוד כשזידאן חזר לנבחרת צרפת וטחן את ספרד, פורטוגל וברזיל בדרך לגמר מונדיאל 2006. זכייה בגביע העולם הסתמנה כמו סיום מושלם לקריירה מושלמת. זידאן, כזכור, בחר בפרישה מסוג שונה והותיר אותנו – כל אותם אנשים שלא היו חושבים לנגוח במישהו כי הוא קילל את אחותנו – עם תחושה לא פתורה. בסופו של דבר, אתה מנסה לדמיין שהאלילים שלך גדולים מהחיים. זידאן היה נהדר ומלוכלך בדיוק כמו החיים" (נועם שיזף, מתוך "שם המשחק", נובמבר 2008).

עכשיו תזדעקו, ובצדק. למסי ככל הנראה יש טכניקה טובה בהרבה מאשר לצרפתי. לרונאלדו הפורטוגלי יש ארון תארים שהוא אפילו לא התקרב אליו. לרונאלדו הברזילאי היה את חוש הכיבוש הטוב ביותר בעידן המודרני ולרונאלדיניו היה את הקסם בריקוד שלו. וזה עוד לפני שדיברנו על מראדונה, פלה, קרויף, פושקאש ודי סטפנו.

לגבי כל החבר'ה מהסבנטיז והאייטיז, לא ראיתי אפילו משחק אחד שלהם בלייב, ולכן אין לי קנה מידה אמיתי למדוד אותם מול זידאן. ומה לגבי כוכבי ההווה שצמחו מול עיני יחד עם זיזו? כדי להבין את המשיכה הבלתי אפשרית שלי לזיזו, את העובדה שהעברתי שעות רבות בשבועות האחרונים בלקרוא את כל מה שנכתב עליו, בלראות את כל הסרטונים האפשריים שלו ביוטיוב, צריך לחזור לעונת 1997/98, עונת הכדורגל הראשונה שלי.

 

הייתי ילד בן 6 שעלה לכיתה א' בבית ספר דתי בירושלים, והכיר לראשונה את המשחק הזה שנקרא כדורגל. בימי שישי הייתי רואה את משחק המחזור בליגה הארצית (הליגה הלאומית כיום) ובאותה שנה גם ראיתי את המשחק הראשון שלי באצטדיון עצמו. הכל היה נראה כל כך קסום. על ליגת האלופות לא היה מה לדבר, זה היה הרחק מעבר לשעת השינה שלי. אבל את גמר מונדיאל 1998, בקצה של אותה עונה, הרשו לי לראות עד שריקת הסיום, וזה היה מרגש כמו שזה נשמע.

כל הכיתה שלי אהדה בגמר הזה את ברזיל. זה היה פשוט וברור. הם היו הנבחרת ששיחקה את הכדורגל הכי יפה, עם ההיסטוריה הכי מפוארת בגביעי העולם, והיה להם את רונאלדו, השחקן הכי מדובר ולוהט בשנה הזאת בעולם. כולם נמשכו אחרי הגל הצהוב. אני, שעוד מילדותי הייתי בעד האנדרדוג (במידה מסוימת גם עד היום), החלטתי לתמוך במארחת, שחלמה לקחת את אליפות העולם הראשונה שלה, זאת שנערכה אצלה.

נבחרת צרפת במונדיאל 1998
צרפת ב1998 Credit to "Équipe de France de Football" Facebook Page

 

על שערוריית רונאלדו ואותו הגמר נכתבו הרבה דברים עליהם למדנו הרבה אחרי שכבר גדלנו והתרחקנו מאותו ערב. אבל על המגרש הגיבור שלהם היה נראה כמו סחבה סחוטה, ואני חיפשתי את גיבור תרבות הנגד שלי, ובדקה ה27 מצאתי אותו. הוא היה קירח, אבל לא כמו רוברטו קרלוס, שהלך על תגלחת כוללת. זה היה נראה כמו פקיד או רואה חשבון שלא מודע למראה חיצוני שלו. השחקן הכי אפור בעולם עלה הכי גבוה לנגיחה והכניע את טפראל. ומאז נתפסתי.

הרבה אוהדים מתחילים מהנקודה הזאת לפתח את האהדה שלהם כלפי השחקן גם לקבוצה בה הוא משחק, אבל אני, מעבר לחיבה קטנה ליובנטוס בה הוא שיחק באותה תקופה, לא נמשכתי לאף קבוצה בה שיחק. לא לנבחרת צרפת ובטח לא לריאל מדריד. כאילו מישהו הביא לי טלסקופ ביד בזמן הצפייה בטלוויזיה, כזה שעוקב רק אחרי הגאון עם מספר 21 על הגב.

ביורו 2000 הוא כבר לא היה רק הכוכב שלי. השחקן הכי נוצץ בעולם כולו היה רואה החשבון ממארסיי שעשה ככל העולה על רוחו בכל הגנה שעמדה מולו. המעבר שלו לריאל בקיץ 2001 היה החותמת הסופית – הוא אחד מהכי גדולים בכל העולם.

את הגמר של ליגת האלופות 2002 לא אשכח מעולם. ביליתי אותו בתקווה שאיכשהו זיזו ייתן משחק ענק וריאל תפסיד. נאמן לתרבות הנגד רציתי שהבלאנקוס, שהיו אהודים על חלק גדול מחבריי עקב עודף הכוכבים שלהם, יפסידו, אבל לא יכולתי לקוות שהגיבור שלי יפסיד. בדקה ה45 רוברטו קרלוס הרים כדור בלתי אפשרי לכיוון הרחבה, וזידאן שם את השער הכי יפה שראיתי בכל חיי, ואולי גם הכי יפה שאני אראה. השער הזה לזידאן הוא מה ש"הצעקה" למונק, מה ש"Let It Be" לביטלס. יצירת האומנות הגדולה ביותר של זיזו.

 

כשכבר ממש בגרתי הבנתי גם את הצד המורכב יותר באישיותו של זידאן. הוא היה ערבי גאה שהיה מודל עבור נער דתי שגדל בחברה ימנית מאוד. הוא היה שחקן שאלימות במגרש לא הייתה זרה לו, עבור ילד שגדל בחברה שראתה בכל אלימות שהיא דבר מגונה. הוא היה צרפתי בחברה שבה כל זר, אפילו היה יהודי שעלה לארץ, התקבל בחשדנות מסויימת. במידה גדולה זידאן היה מרד הילדות שלי שנמשך לנעורים.

ממונדיאל 2002 ועד המונדיאל שאחריו, זידאן דעך לאיטו. הוא גם גילח את מה שנשאר משיערות ראשו ואימץ את הקרחת השלמה, דבר שערער את תפיסת הכדורגל שלי עוד יותר. בשנים האלה הקבוצה שאני אוהד בילתה את רוב זמנה בליגה השנייה, ויחד עם הכישלונות של זידאן היה נדמה שאהדת הכדורגל שלי מסכמת את עצמה.

אלא שדומנק ביקש מזידאן לחזור למונדיאל 2006. הייתי אז בכיתה ט', וזה היה בשבילי הדבר הכי קרוב להשראה אומנותית שראיתי על המגרש. זידאן, אחרי שיאו לחלוטין, היה השחקן האיכותי ביותר על המגרשים בגרמניה באותו קיץ מסעיר, ליהטט בהגנות של ספרד וברזיל כאילו הן עשויות מנייר. המונדיאל הזה הפך אותי לאדם שמבין את אהבת הכדורגל שלו, שמבין את היכולת של כדורגל להפוך לתרבות שמעשירה את חיינו, שהופכת אותם ליותר טובים.

וכן, כעסתי על זידאן כשראיתי מה עשה באותו הגמר למטראצי. אבל אחרי כמה שניות הזעם הופנה לאיטלקי, שעשה הכל כדי שזידאן לא יקבל את רגע הג'ורדן שלו, לבעוט את הפנדל המכריע בגמר הגביע העולמי ולרדת מהמגרש עם הגביע ביד.

זידאן מורחק צרפת 2006
זידאן לאחר ההרחקה. קרדיט לדף הפייסבוק "FIFA WORLD CUP"

 

אז לכן, בעיני זידאן הוא לא רק השחקן הכי גדול שאני ראיתי על מגרש כדורגל, הוא אישיות הכדורגל הכי גדולה. המנהיג שהוביל את צרפת לשני תארים בינלאומיים רצופים, האמן שהפך את תרגיל ה"רולטה" לכלי בסיסי עבור כל כדורגלן מקצועי והפך אותו לאגדה, ההוא שידע להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, גם אם המקום הנכון היה בית החזה של מטראצי בגמר המונדיאל. גם כמאמן זידאן הוא האושר שלי בתרבות הנגד – מול מאמני הלפטופ הגדולים שמחשבים כל נתון על המגרש הירוק, זידאן לקח בקלות שלושה גביעי צ'מפיונס. כשאני, ורבים מבני דורי, חושבים על כדורגל הם חושבים על זידאן, עושה רולטה ליד עיגול האמצע ושולח מסירת אמן קדימה.

את טרילוגיית הטורים הזאת עלה בראשי לכתוב אחרי ההאזנה לפרקים על מייקל ג'ורדן בפוקאסט "הפודיום" המצויין של אורן יוסיפוביץ, יחד עם ירון טלפז המעולה. זה התחדד בשבועות שאחרי, כשהתחילו לצאת הפרקים של "הריקוד האחרון" וכולנו נשטפנו בהמון מייקל ג'ורדן. אם יש בעיני דמות ג'ורדנית בכדורגל, הוא אותו שחקן קר רוח, מרוכז כולו רק בכדור הבא שישלח לרשת או לשחקן שלפניו כדי שהוא ישלח את הכדור לרשת.

אבל בניגוד לג'ורדן, שעבד כל חייו בלהקיף את עצמו בשכבות טפלון, זידאן היה מופע רוק כבד ומלוכלך ששיחק רק בתנאים שלו. במידה מסוימת, המשיכה שלי לעולם המוזיקה והפוליטיקה הגיעה דרך זידאן. האיש סימן עבורי במשך שני עשורים את כל מה שמעניין בתרבות האנושית, את כל מה שרחוק מאיך שאנחנו נראים וקרוב לאופי העוצמתי שלו. אגדה ענקית, אבל כזאת שלא פחדה ללכלך את ידיו כדי להביא את עצמו. או שתקבלו אותו, או שלא, אבל הוא היה חסר הסטייל בלבוש עם הכי הרבה סטייל ברגליים שנראה על דשא ירוק של אצטדיון כדורגל.

לכל הטרילוגיה – הכל על זידאן

Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

תגובה אחת

  1. Avatar

    מעולה, אהבתי והתחברתי לדברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח