היום שבו הבנתי מה באמת חשוב

ב-14.5.11 לודוביק אוברניאק העניק לליל דאבל ענק עם שער ניצחון בכדור חופשי בדקה ה-89' לרשת של גרגורי קופה האגדי, אז שוערה של פסז'.

לודוביק אוברניאק, ליל, גביע
Credit to "Ludovic Obraniak Officiel" Facebook page

 

אם ישנה תכונה יפה בחודש הראשון בצבא ההגנה לישראל היא חייבת להיות העובדה שהוא מכריח אותך לבחור בצורה אקטיבית מה חשוב לך יותר בחיים ומה פחות. עד ה-24.5.2016 יכולתי לשקר לעצמי, או לכל הפחות להמעיט, בחשיבות של האהדה למכבי חיפה בסדר העדיפויות שלי.
יכולתי להגיד שהדבר הכי חשוב לי זאת החברה שהייתה לי אז, והיא אכן הייתה הטלפון הראשון שלי בשעת ט"ש והקדשתי לה כל שנייה פנויה.

יכולתי לומר שהחברים מהבית הכי חשובים, ובאמת הייתי יוצא בשישי בערב למרות שהייתי גמור מעייפות. יכולתי להעיד שהכי חשובה לי המשפחה, הדפים שניהלתי, וכמובן, להיות חייל סבבה, כדי שלא אצטרך להישאר יום אחד יותר במערכת הזאת מהשנתיים ושמונה שאני מחויב, ועד ה-24.5.2016, יום לפני ההשבעה (שזה כלום במבט לאחור, אבל בתור ילד בן 18 נמלים נראות פילים והחדק של הפיל-נמלה הזה היה נראה רציני וריאליסטי), השתדלתי לעשות מה שילדות שגדולות ממני בחצי שנה צעקו עליי לעשות כדי לא להסתבך. ידעתי שאני מועד לבלאגנים.

 

לא הייתי בשש אפס.
ויתרתי מראש על הזכות לראות אותם קורעים אותנו וחוגגים לנו על הראש אליפות רביעית ברציפות. החלק השני לא קרה בסוף, החלק הראשון קרה שש פעמים. שעה אחרי המשחק המשפיל בתולדות מכבי חיפה מאז שהתחילו לשדר בצבעים, אספתי את עצמי איכשהו, שלחתי הודעות "מזל טוב" לחברים אוהדי באר שבע והלכתי לנסות להוציא ארבעה גימלים לגמר הגביע בשלישי.
אמנם השתמשתי במרכיב הכי חשוב בשיקוי להוצאת גימלים – באתי לביקורופא עם אמא שלי – אבל הייתי כ"כ מרוסק ושבור אחרי ההפסד, שלא חשבתי בכלל על אסטרטגיה או על הצגות לרופא כדי להוציא את המספר המתאים. קיבלתי רק שניים. אחד על על כל שעה שחיכינו בתור, כנראה. לפחות לא צריך לראות למחרת את הפרצוף של א', חבר שלי מצוות אחר, שאוהד את מכבי תל אביב, שאמר לי שתוך 3 ימים הם יקחו עלינו דאבל.

ביום ראשון קמתי בצהריים, התאפסתי על עצמי מההאנגובר של ההפסד (מי שבאמת אוהב כדורגל יבין בדיוק על מה אני מדבר) והלכתי שוב לביקורופא, הפעם לבד. כאילו שאני לא מספיק לחוץ, בדרך לחיפה אני מקבל טלפון מהמפקדת שלי שפשוט שוברת דיסטנס ומתחנת שלא אוציא גימלים כי חשוב לה שאהיה בטיול לירושלים מחר ושהיא הכינה פעילות מושקעת ושממש חשוב לה שאהיה שם. לא ממש התחברתי אליה והיא לא אהבה אותי כחייל (ואין לי מושג עד היום למה היא רצתה כ"כ שאהיה), אבל הבקשה שלה נגעה לי ללב בגלל הכנות שלה.
בחרתי בטיול לירושלים בשלישי ולא בשני, שיקולים זרים כגון אמפתיה וחמלה לא עלינו לא יכלו להיכנס להחלטה.

 

בגביע האחרון של מכבי חיפה מול הפועל ירושלים הייתי בן פחות מחצי שנה. בהחמצת פנדל של רוסו הייתי בן ארבע, לא זוכר בזמן אמת. כך גם עם חצאי הגמר מול מכבי פ"ת ב-2001 ובאר שבע ב-2003. ב-2006 מול בני יהודה ההדחה בחצי לא הזיזה יותר מדי, כי היינו אלופים שלוש שנים ברציפות. לגמר של 2008/9 מול בית"ר, אבא שלי הבטיח שהוא ייקח אותנו ועד היום אני מחכה מתחת לבית שהוא אולי יבוא. לא אני ולא מכבי חיפה היינו במשחק הזה. ב-2011 עוד פעם הלך הדאבל, ב-2012 איגיבור דקה 90. ב-2013 כל הגדולות עפו, אבל מכבי פישלה בחצי מול קריית שמונה. את כל מטען הלוזריות של מכבי חיפה בגביע מאז שנולדתי אני נושא על הגב בשדרות בין גוריון בחיפה אחרי שהרופא אמר לי שאין גימלים.

הסתובבתי סביב עצמי במשך שעה ארוכה, לא עניתי לאף אחד ופשוט לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי חסר אונים ברמה שקשה לי להמיר למילים עד היום. לפני שחזרתי הביתה, התקשרתי למספר טלפון שקיבלתי בשבוע שעבר אחרי המון מאמצים. אמרתי תודה רבה ושאני בטוח שהוא ימצא קונה כי אני נאלץ לוותר על הכרטיס. מיום שני אני לא זוכר כלום, חוץ מזה שאמרתי שאני לא בא, לא לירושלים ולא לשום מקום ואם אני לא רואה קב"ן מחר אני לא חוזר לבסיס ושכולם יכולים ללכת לחפש. למזלי, הבטיחו לי שאקבל.

כנראה ששלחתי באיזשהו שלב באותו יום הודעה בקבוצה של היציע שאני שוב צריך כרטיס, כי אני זוכר שאת יום שלישי התחלתי עם הידיעה שיש לי כרטיס ועובדתית נסעתי עם חולצה של מכבי בתיק וג'קט אזרחי כי בירושלים קר. אני ממש לא זוכר כלום מאותו יום, אבל אני מעריך שזה מה שבערך היה.

מכבי חיפה
Credit to Maccabi Haifa FC Facebook page

 

ביום שלישי, היום הכי לחוץ בחיים שלי, השתדלתי להגיע מוקדם לבסיס כי מישהו אמר לי שחשוב להיות נפקד פחות מ-24 שעות או משהו כזה, אחת מהעצות בסגנון "דוד שלי אמר שאם עושים ככה וככה אז…". אני מחכה לקב"ן. ומחכה. ומחכה. ומחכה. ומחכה. וכבר 13:00. וכבר 13:30. ואני מקבל תמונות מהחברים שכובשים את ירושלים כמו שלא כבשו אותה לא הרומאים, לא הערבים, לא הממלוכים ולא הצלבנים. מה לעשות שדגלים ירוקים לבנים ובירה יותר מרשימות מכידונים וחרבות. רק הצנחנים נותנים פייט וגם זה כי הם לבשו ירוק.

אני מתפוצץ מלחץ מצד אחד, אבל לומד מהטעויות שלי מהימים הקודמים ומכין את עצמי לכל תרחיש. אני משנן זמני רכבות, לומד קווי אוטובוסים בע"פ ושומר על קשר עם החברים בירושלים. ב-15:00, אחרי כמה שעות המתנה מיותרות לקב"ן, אני חותך. אין לי איך לחזור מירושלים, אני לא יודע מה תהיינה ההשלכות אם אסע לירושלים, אבל אני חייב להיות שם. לקחתי טופס גימלים ישן, הלכתי לש"ג ופשוט יצאתי. בדיוק כשחשבתי לעצמי על כמה קל היה האקט עצמו לעומת הלחץ שסבב סביבו, תפסה אותי בחוץ מפקדת של אחת הצוותים האחרים ושאלה אותי לאן אני הולך. הראיתי לה בנונשלנט, שאין לי מושג מאיפה גייסתי, את הגימלים הישנים שהתכוונתי להראות בש"ג למקרה ואשאל, ואחרי 5 שניות, שהיו המלחיצות בחיי, היא איחלה לי רפואה שלמה. תודה רבה המפקדת.

דפקתי ספרינט של יוסיין בולט לאוטובוס וכשהתיישבתי בתחנה ראיתי כמה שיחות שלא נענו מהמפקדת שלי. לקחתי את הפלאפון, שלחתי הודעות לחברה שלי, אמא שלי, אח שלי וכמה חברים טובים ואמרתי שאני אוהב אותם, שברחתי מהבסיס להביא גביע ושאני הולך להיעלם לשעות הקרובות ושלא ידאגו לי יותר מדי.

 

הגעתי לרכבת עכו בין 16:00-17:00 וראיתי כמות יפה של אנשים עם צעיפים וחולצות ירוקות, והרגשתי כאילו קיבלתי זריקת הרגעה. ההשפעה שלה התפוגגה כשהכרוז הודיעה שהרכבת תתעכב כי נוסע התאבד וקפץ לפסים. איזה יום דפוק, יא אללה. העיכוב בסוף לא היה נוראי, הנסיעה עד רכבת ההגנה עברה חלק וחוץ מזה שרעדתי מלחץ וראיתי 25 שיחות שלא נענו רק מהמפקדת שלי ועוד כמה אחרות, הרגשתי טוב ותיאמתי עם חבר שלי יפתח שאאסוף ממנו את הכרטיס בכניסה ליציע. אז לא ממש חשבתי על זה או חשבתי בכלל, אבל יפתח שסיפר לי את המור"ק יציע שלו, בריחה למשחק האליפות שלא היה מול הפועל ת"א ב-2001, היה ההשראה לכל סיפור הבריחה הקטן שלי.

המכה הגיעה בנסיעה מההגנה לירושלים. מה עושות הרכבות בלילות? אין לי מושג, אבל בימים, בטח כאלה של גמרי גביע, הן מתעכבות, והרבה. ואם לא די בכך, כל מי שעשה אי פעם את הנסיעה ברכבת לירושלים, יודע שזאת נסיעה של 4 קמ"ש, עם רכבת מימי הגרגרשים של 4 קרונות, אין כמעט איפה לשבת, איפה להטעין וברוב הנסיעה אין קליטה. זאת הנסיעה שבה הרגשתי הכי חסר אונים בחיים, ואני אומר את זה בתור חייל משוחרר שנסע לליברפול מלונדון בלי כרטיס למשחק שהיה סולד אאוט חודש מראש, וכילד שנסע פעם לחרמון רק כדי לגלות שהוא סגור.

לא יכולתי להודיע ליפתח שאאחר ביותר משעה. לא יכולתי לענות לאוהדי מכבי ת"א ששאלו אותי "חייל, כמה תקבלו? אולי היום ניתן לכם רק חמש" (למרות שהייתה לי תחושה שהמסע הזה לא לחינם) כי הייתי מוצף בלחץ וחרדות שלא אגיע לפני דקה 20 או 30, שאהרוס ליפתח את היום ושלא לדבר על זה שמחר אני צריך לחזור לבסיס ומשם אלך לכלא ואולי אצטרך לעשות טירונות חוזרת, ושאמא שלי וחברה שלי דואגות לי ברמות.

על שנאת חינם ומלחמת אחים אוהדי מכבי חיפה
קרדיט – דף הפייסבוק הרשמי של מכבי חיפה

 

הרכבת איכשהו הגיעה לתחנה כמה דקות לפני השריקה. עם תיק על הגב, נעלי ג'ובניקים כבדות וחדשות וכאבים ברגל שלא הניבו לי גימלים יומיים קודם, אני שובר בפעם השנייה את השיא של יוסיין בולט כשאני נותן את ספרינט חיי מרכבת מלחה לטדי. אני מגיע ליפתח בלי אוויר מהריצה ומבויש מהאיחור. אני מוצא אותו עומד בכניסה ליציע, עם כובע ירוק, כרטיס ביד ופאקינג חיוך. איך הבנאדם מחייך ככה אחרי שייבשתי אותו במשך כמעט שעתיים ביום של גמר של גמר גביע? שעתיים ביום של גמר גביע מרגישות לאוהד הממוצע כמו חודשיים. ליפתח, שהיה בר"ג ב-98', הם בטח הרגישו כמו שמונה עשרה שנה לפחות. כשאמרתי ליפתח שאני לא יודע אם אוכל אי פעם להודות לו על זה כמו שצריך, הוא ענה לי ש"מכבי זה לא עסק, זוהי משפחה". זאת הסיבה לכל המסע הזה, שנראה מוזר ומביך לכל עין בלתי מזוינת שלא דומעת ממראה כדור ברשת. זאת הסיבה שב-24.5.2016, יום לפני שאני בן 18 וחצי, הבנתי שמכבי חיפה היא בראש סדר העדיפויות שלי.

נכנסנו בהמנון. יש כאלה שסיפרו אח"כ שבשיר "כל היציע צעיפים ודגלים" אחרי ההמנון, הם כבר הרגישו שזה שלנו. הקהל באמת בא לתת עבודה, למרות ההפסד לפני שלושה ימים והייתה אווירה מיוחדת, אבל הייתי מוצף בכ"כ הרבה רגשות שלא חשבתי יותר מדי איך זה יסתיים. העיקר שהגעתי.

מוטלה בגמר הגביע

 

יש דברים שקורים רק פעם אחת בחיים. גול ניצחון בגמר גביע בכדור חופשי הוא לבטח אחד מהם. בטבע יש חוקים. אם אתם עדיין כאן, אני מרשה לעצמי להטריח אתכם לחזור לשורה הראשונה. הכדור החופשי של אוברניאק מצד ימין של המגרש התעופף באיטיות לצד שמאל של הרשת של ראייקוביץ'. לודו, בהתעלמות בוטה מחוקי הטבע, עשה את זה בפעם השנייה. יש גביע למכבי אחרי שמונה עשרה שנה.

בכוחותיו האחרונים של הפלאפון שלי אני מקליט לא', החבר הצהוב שראה את הגמר מהבסיס את הקהל שלנו שר "אין גביע ואין צלחת ואמא שלכם". מיקיר, עוד חבר טוב, שלקח אותי טרמפ חזור, ביקשתי שיוריד אותי בקריית חיים, שם מסרתי באצטדיון הישן של הפועל את כל הלחץ שהצטבר אצלי במהלך היום ההזוי הזה. לאמא השארתי פתק "אמא, הבאתי גביע, תעירי אותי מחר למשפט". קיבלתי רק נזיפה. Hit the jackpot.

מאז אותו היום לא עליתי יותר למשפט ומכבי חיפה חזרה לפשל בגביע. מעניין מה עושה כיום הילד הלחוץ שאחכה לו בעוד 14 שנה עד ההמנון, מחוץ לטדי עם כרטיס אחד לגמר גביע המדינה בכדורגל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח