יום זיכרון שלישי שאנחנו חווים כחלק אינטגרלי מצבא ההגנה לישראל.
כמו שכבר כתבתי בעבר, זה הולך ונעשה קשה יותר ויותר משנה לשנה. אתמול בערב הלכתי לישון מוקדם כי לא יכולתי להמשיך ולצפות בשידורי הטלוויזיה. סיפורי ההורים השכולים היו קשים עבורי וכל שאר התכניות והסרטים נראו לי חסרי משמעות ותוכן ולא עוררו בי עניין.
בכלל הטקסים חוזרים על עצמם, ונראו לי קצת טכניים ומכניים, ויסלחו לי כל מי שחולקים עליי, והטקסים חשובים להם, נוגעים בהם ומרגשים אותם. הם יפים, מקצועיים, מתוכננים ומבוצעים ממש לפי הספר.
אבל אותי הם כבר לא מרגשים.
את הנאומים של הפוליטיקאים בטקסים אני בכלל לא יכול לשמוע.
ריאיון קצר אחד בטלוויזיה עם זוג הורים שכולים, שראיתי אחרי הטקס, ריגש אותי פי כמה וכמה יותר מעצרות ההמונים והשירים בכיכר, וגם יותר מהטקס אצלנו בישוב, שגם הוא בוצע ללא דופי.
השיחה הקצרה הזו עם ההורים הספיקה לי. אני לא צריך יותר מזה. כיביתי והלכתי לישון.
בשיחה שהיתה לי השבוע עם אנשי מקצוע בתחום הנפש והחינוך הם סיפרו על מודל שנקרא אפר"ת (אירוע, פירוש, רגש, תגובה) :"מודל שכיח בתחום התקשורת הבין אישית, המאפשר לחקור אירועים משמעותיים. המודל מאפשר לנתק את המציאות מהפרשנות שיצקנו לתוכה, ולבחון פרשנויות אלטרנטיביות לאותה מציאות".
למעשה, המודל טוען שהרגש המתעורר בנו אינו תוצר של האירוע עצמו, אלא של הפרשנות שלנו לאירוע, ולכן גם התגובה, שבד"כ נובעת מרגש, היא כזו.
ואני שואל את עצמי האם בישראל של היום יש חופש לפרשנות שונה ורגשות שונים בהקשר הזה של יום הזיכרון.
חשבתי על זה בזמן הצפירה. חשבתי מה אנשים מרגישים בשתי הדקות הללו, ואני מתייחס לאנשים כמוני שאין להם חלק ישיר במשפחת השכול.
נראה לי שאמורים להרגיש עצבות והשתתפות בצער המשפחות.
ואני בעיקר מפחד.
מפחד להצטרף למשפחה הזו.
מפחד שאולי השכול הזה יגע גם בי. יגע גם בנו כמשפחה.
ואחר כך אני עצוב.
עצוב בשביל המשפחות, ההורים, החברים שהשכול נגע בהם.
עצוב בשביל המדינה הזו והעם הזה שחי כך כה הרבה זמן, ושינוי לא נראה באופק.
שיהיה לנו יום עצמאות שמח.
