המשחק הראשון שלי – היה זה יום סגריר

היה זה יום סגריר…. אבל במקרה שלי הקבוצה ניצחה. אחחח איזה משחק. אבל בוא נתחיל מהתחלה.

אני לא באמת זוכר מתי התחלתי לאהוד את מכבי חיפה, אני מניח שלרבים אחרים זה קרה באופן טבעי, אבא או אח גדול שאוהדים את הקבוצה, אבל אצלי בבית לא ממש התעניינו בכדורגל ואני נדבקתי בחיידק באופן די מפתיע. עבור ילד שגר במושב קטן לא היה צ’אנס אמיתי להגיע להרבה משחקים. כל מה שהיה לנו זה שירים ושערים בטרנזיסטור רעוע ומשחק השבת בטלוויזיה בערב.

המשחק הראשון אליו הלכתי היה נגד מכבי תל אביב. אבא של חבר לקח אותנו והתרגשתי כמו ילד קטן (יכול להיות שזה שהייתי ילד קטן השפיע). ישבתי מאחורי השער, לא ראיתי כלום ולפי מה שסיפרו לי נגמר 0:0. אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. לשמחתי.

אז נדלג קלות על כמה משחקים שלא ממש השאירו בי חותם ונגיע ל- 26 בפברואר 1994, אני ילד בן 13, והקבוצה שלי נאבקת על האליפות מול האימפריה מתל אביב. לשתיהן אותו מספר נקודות. משחק העונה בקריית אליעזר.

הלכתי עם דוד שלי והבני דודים שגרו בחיפה. עד היום אני זוכר את הקולות שהתגברו ככל שהתקרבנו לאיצטדיון, ריח גרעינים מהול בכמויות של סיגריות או בשתי מילים – קריית אליעזר.

אני לא בטוח כמה אנשים נכנסנו באותו יום לאיצטדיון (הערכות אמרו 20,000 למרות שבקריית אליעזר היה מקום בקושי ל-15,000) אבל זה הרגיש כמו מאות אלפים. התקרבנו לתור הארוך בכניסה ליציע 5, זה היה משהו כמו שעתיים לפני המשחק אבל הצפיפות היתה מטורפת. אני זוכר שעמדנו שם תקופה, בקושי מתקדמים ואז בבת אחת הכל נעלם, חושך, המוני אנשים דוחפים ואני ילד קטן וזעיר שעף לו מצד לצד, מרגל של אחד לברך של אחר. ופתאום קרן שמש הפציעה מבעד להמוני האנשים ושוטר חביב שלף אותי מההמון והכניס אותי לאיצטדיון בקריאות “בוא ילד, בוא” ו”זוזו יש פה ילד”. יצאתי בשין ועין. אני בפנים!

התמקמנו ביציע וחיכינו לפתיחה ובינתיים הטקס:

*כרוז* “הקבוצה האורחת תעלה בהרכב הבא: בשער אלכסנדר אובארוב”

*קהל* “מנאייק”

וחוזר חלילה… מסכן הילד עופר וילנצ’יק, אתם בטח לא זוכרים את השם, יש סיבה למה לא, הוא היה המגן הימני של הצהובים במשחק הזה, אם אני לא טועה בהופעת בכורה.

ואז זה התחיל:

דקה תשיעית, ברקוביץ’ (ההוא שהערצתי, לא השחצן שמחזיק היום בהפועל ראשל”צ) מקבל כדור באמצע המגרש ומתקדם. כולם מחכים למסירה החכמה, זה מה שהוא יודע לעשות, לבעוט?!? אין מצב, ברקוביץ לא יודע לבעוט. אבל פתאום הוא מניף את הרגל ובועט והכדור אשכרה מעיף את הרשת, אובארוב לא מגיע 1:0!!! חגיגות!!!!

דקה עשרים ושתיים, כדור ספק של רוני לוי, ספק של שחקן מכבי תל אביב מתגלגל לכיוון ברקוביץ שבגאונות פותח רגליים ומשאיר את אלון מזרחי מול אובארוב 2:0 ואנחנו עד היום מתווכחים אם אפשר להחשיב את זה בישול של ברקוביץ או לא.

אחרי זה פולוקארוב ועטר בעטו אחד לשני ברגליים ואיכשהו עטר יצא עם הכדור ומצא את החיבור.

במחצית כבר כמעט ולא נשארו אוהדי מכבי תל אביב ביציע, הם הלכו הביתה. אבל מכבי חיפה של אז לא לחצה על הברקס.

גצ’קו וגלאם הוסיפו שער כל אחד וחתמו 5:0 מדהים!!

מכבי חיפה לקחה אליפות בסיום אותה עונה והיתה לה יריבה מפחידה: נמני, זוהר, קלינגר, דריקס. אבל אין ספק שהמשחק הזה הוא הזיכרון הטוב ביותר מאותה עונה מדהימה. מאותה קבוצה מדהימה.

ובכל פעם שיובל בנאי שר: “חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים” אני נזכר. פעם היתה לנו קבוצה, אחחח איזו קבוצה.

 

 

 
   

3 תגובות

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מרגש במיוחד עם הסרטון בסוף
    שאפו
    ששון מהמרכז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!