היא שוב כאן

"כן, סבבה, ארסנל זה לא הכי פופולארי, אבל אפשר להבין. ברגקאמפ, הנרי ונו היה להם פעם את הגול היפה… רגע, בעצם יש להם הרבה כאלה. שמע, מבין אותך. אבל ליון?? למה ליון?"
זאת בד"כ השאלה שאני נתקל בה כששואלים אותי את מי אני אוהד בחו"ל.

באופן כללי, לאוהד הכדורגל הישראלי יש חוק אחד ברור:
קבוצת כדורגל היא כמו אישה – אסור לבגוד ולא מחליפים – אלא אם כן היא מחו"ל.
אני מכיר כמה שהגדילו לעשות ויש להם קבוצה פייבוריטית כמעט בכל ליגה. אמנם אני לא כזה, אבל מונוגמיה זה לחלשים, ויש לי 2 אהבות בחו"ל.
אתעסק היום באהבה השנייה, שהייתה פעם יפה, זוהרת, ואמנם לא הכי פופולארית, אבל יכלו, במובן מסוים, להבין "מה הוא עושה איתה".

יש רגעים בחיים שאתה לא יכול להסביר. כזה היה מבחינתי ה-14 בספטמבר 2005. הייתי אז ילד בכיתה ג', ואין לי מושג למה בכלל נשארתי ער בשעה הזו, אותה שעה בה ליון אירחה את ריאל מדריד במחזור הראשון של הצ'מפיונס ליג.
ליון, באחד הבליצים הגדולים בתולדות המפעל, כבשה שלושה שערים תוך 10 דק' ובהנחייתו של ז'וניניו הקוסם השפילה ורמסה את הגלאקטיקוס של פרס.
אני לא יודע עד כמה ילד בכיתה ג' יכול להבין כדורגל (כבר אז שנאתי את מכבי ת"א), אבל הבנתי שראיתי כאן משהו מדהים. שלא יכול להיות שהאיש הזה, עם הפטרייה, יבקיע מכ"כ רחוק וינווט את המשחק באופן כללי בצורה כ"כ מרשימה.
ידעתי שאת הקבוצה בשחור אני ארצה לראות כל הזמן.

מה שיותר מדהים מבחינתי הוא שרגע בחיים שאתה לא יכול להסביר – חוזר שנית.
שנה לאחר מכן, ליון שוב ניצחה את ריאל מדריד, הפעם "רק" 2:0, והפעם בתוספת פאביו קנאברו, זוכה כדור הזהב של אותה השנה, מחמדו דיארה, שהיה בצד הנכון של המתרס בפעם הקודמת, אמרסון, שהגיע מיובנטוס שהורדה לסרייה B ואנטוניו קסאנו.
נראה היה שלא משנה את מי ריאל תחתים, כל עוד הקבוצה בשחור והקוסם עם 8 על הגב יהיו על המגרש, לגלאטיקוס אין מה למכור.
ידעתי שאת הקבוצה בשחור אני אוהב כל החיים.

אז כן, בהתחלה זה היה 'קל' – 7 אליפויות, כדורגל מהפנט, שחקנים שהופכים לכוכבי על וז'וניניו אחד. אך במאי 2009 ז'וניניו עזב ועבר לקטאר.
זו הייתה העונה הראשונה, מאז האליפות הראשונה בשושלת, שבה ליון איבדה את האליפות, ולאט לאט את מעמדה כמועדון המוביל בצרפת, בטח עם תחילת התחזקותה של פ.ס.ז בעקבות הכסף של השייחים מהמפרץ.
ליון החלה להידרדר, הפסידה המון כספים (138 מיליון יורו ב-5 שנים), דבר שגרם לכך ששחקני המפתח של הקבוצה עזבו קיץ לאחר קיץ (טולאלאן, גובו, פיאניץ', באסטוס, ליסנדרו לופס ולוברן) ולא הגיעו תחליפים ראויים, ואפילו הכדורגל היפה דעך.
אך אני המשכתי לראות את הקבוצה בסטרימים בג'יבריש באיכות של 144, שלעתים תאמה את רמת הכדורגל.
בעונת 2011/12 הקבוצה לא העפילה לליגת האלופות, לראשונה מזה 14 שנה, דבר שהעמיק את המשבר הכלכלי שהמועדון היה שרוי בו והוריד את ההכנסות.
ליון המשיכה לצנוח ולדדות.  בעונה לאחר מכן היא אמנם שוב השיגה את המקום לפלייאוף, אך הודחה נגד ריאל סוסיאדד אחרי הפסד 4:0 בסיכום ומספרת אחת של גרייזמן שגדל במועדון.
הרצף נמשך עד העונה הנוכחית.

בעונה שעברה ליון באופן מפתיע חזרה לעצמה.
למה מפתיע?
דווקא אחרי הדחה מביכה מאד מאירופה מול אסטרה ג'יורג'יו בשלב הפלייאוף של הליגה האירופית (מ-3:0 על ריאל מדריד להפסד ביתי 2:1 לקבוצה מהמקום הרביעי ברומניה), שעונה קודם הודחה ע"י מכבי חיפה, העזיבה של הכוכב הגדול ואולי גם היחיד באפטימבי גומיס והעובדה שלראשונה מזה 21 שנה, ס.ט אטיין עקפה את ליון בטבלה, למרות כל זה, חזרה הקבוצה לצמרת הכדורגל הצרפתי תוך כדי הצגת הכדורגל האטרקטיבי שאפיין אותה בעשור הקודם.

אלכסנדר לקאזט, אותו אתם מכירים בתור 'ההוא שאולי יגיע אלינו בקיץ הבא', עשה סוף סוף את הפריצה המיוחלת, זו שנראה היה שכבר לא תגיע, כבש 27 שערי ליגה וסחף את הקבוצה יחד עם מקסים גונאלון הקפטן, כריסטוף ז'אלה הוותיק שהגיע מפ.ס.ז, נאביל פקיר הכישרון ממחלקת הנוער שכבש 13 שערי ליגה ובישל תשעה (והוא רק בן 20) ועוד המון שחקני בית צעירים שהחזירו את אמון הקהל בקבוצה.

והקיץ היה קיץ חלומי.
לראשונה מאז שנולדתי, כל שחקני המפתח של קבוצה כלשהי שאני אוהד, נשארו בקבוצה לפני עונה גורלית.
ובנוסף לכך, ליון עשה רכש משמעותי כשצירפה את הבלם יאנגה אמביווה שהגיע מניוקאסל ואמור לחזק את ההגנה בצורה משמעותית, המגנים ג'רמי מורל ורפאל שאמורים להפחית עומס מז'אלה הוותיק, סרג'י דארדר המוכשר ממלאגה הצטרף ויעבה את מרכז השדה, הקשר ההתקפי של נבחרת צרפת, מתי'ו ולבואנה, הגיע מדינמו מוסקבה אחרי קדנציה פושרת בקור הרוסי, וינסה להחיות את הקסם שלו מחדש בקבוצה, והיתרון שלו לשחק במגוון עמדות בהתקפה עוד יתגלה כמשמעותי בעיניי. גם שחקן ההתקפה קלאודיו בובו שכבש 17 שערי ליגה בגנגאן, בא להראות את מה שיש לו בבמה הגדולה ביותר.
אבל, ויש אבל גדול, בליון כמו בליון, משהו חייב היה להעיב על החגיגה – נאביל פקיר קרע את הרצועות בברך בהופעת הבכורה שלו בהרכב נבחרת צרפת מול פורטוגל, והוא ייעדר לחצי שנה.
אכן מכה קשה, ואני מקווה מאד שליון תצליח להתמודד איתה כמה שיותר מהר.

אז אחרי 4 שנים ללא ליגת האלופות, היום ליון חוזרת.
עבורי זה מרגיש כמו פיצוי על 4 השנים הדי אפורות האלה, בהן ליון הייתה מחוץ לבמה המרכזית של אירופה.
היריבה היא גנט, אלופת בלגיה של רמי גרשון (פצוע), קני סייף וחאתם עבד אלחמיד.
כדי להמשיך קדימה, ליון תהיה חייבת להשיג ניצחון הערב בבלגיה, כיוון שבהמשך מצפים לה מפגשים עם ולנסיה וזניט, שלפחות על הנייר עדיפות על ליון כמעט בכל פרמטר.

המשחק האחרון של ליון היה ההפסד בפנדלים בשמינית גמר ליגת האלופות לאפואל ניקוסיה, כך שאם מישהו בליון חושב טיפה על להמעיט בערכה של היריבה הבלגית – המשחק ההוא יהיה כמו נורה אדומה.

ALEZZ ALEZZ LYONNAIS!

Credit to "Lyon - Fotball" facebook page
Credit to "Lyon – Fotball" facebook page
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח