הדברים הכי מבאסים שיכולים לקרות לאוהד במגרש כדורגל

// מאת עומרי טוביאנה

אין כמו ללכת למגרש ולראות משחק. זה אחד הדברים הכי מרגשים שאפשר לעשות בתור אוהד – האווירה, העידוד, פאק – אפילו הקללות מדי פעם, ונו, יש גם משחק וגם זה סבבה.

החוויה במגרש שונה מכל דבר אחר שאפשר לעשות ולחוות בתור אוהד. אבל יחד עם כל הדברים הטובים, לכל אוהד אמיתי יש רגעים במגרש שהוא היה רוצה למחוק. אני לא הולך לדבר על התורים בכניסה, ה”מזנון” היקר, ההוא מאחוריך שמעשן ומפצח לך על הגב, את כל זה כולנו מכירים ונמאס לשמוע על זה.

אני מדבר על הדברים במגרש שבאמת מבאסים, אלו שקשורים למשחק עצמו. אז הנה רשימה חלקית של הדברים המבאסים ביותר שיכולים לקרות (וקרו לי) במגרשים.

עמרי במשחק של ולנסיה
ללכת למשחק בחו”ל נגיד – הרבה פחות סיכוי להתבאס 😉


ה-אוי פספסתי

בתור ילד או נער, ללכת למגרש זו חוויה מרגשת פי כמה מאשר ללכת בתור מבוגר. הכל עדיין חדש, אתה הולך עם המשפחה או החברים והכל רועש, צבעוני ומרגש. בתור ילד, יצא לי מדי פעם ללכת למשחקים של בית”ר, הקבוצה שאני אוהד, וכל פעם התרגשתי מחדש. אבל שום דבר לא היה כיף כמו השבת שבית”ר הייתה מגיעה לעיר שלי – ראשון לציון. בשבת הזו היה ברור שאבא שלי לוקח אותי למשחק. היינו מתחילים להתארגן בצהריים – חולצות, צעיפים, אבא שלי קצת מוזר והכין רעשן ענק בצבעי צהוב שחור שלקחנו איתנו. אתם יודעים איך זה לפני משחק.

בשנה שאני מדבר עליה, בית”ר רצה חזק בצמרת. הייתי בן משהו כמו 12 או 13 והמשחק בראשון לציון היה לא רק חשוב, אלא גם מעניין, כי ידעת שבית”ר באה בכל משחק לתקוף ולהתפוצץ (הכדורגל שהאוהדים שלה אוהבים).

נכנסנו למגרש והמשחק היה בקצב טוב. בית”ר תוקפת יותר, אבל לא מצליחה לכבוש. בסביבות הדקה ה-40, מתחילים להרגיש את ההפסקה. קיץ ישראלי וחם, מאחורינו מוכר ארטיקים צועק ואבא שלי שולח אותי להביא שני ארטיקים, לו ולי. אני קם והולך לכיוון המוכר וחמש שניות אחרי שאני מסתובב, כל היציע על הרגליים – גול! פישונט כובש ואני פספסתי את הגול! בגלל ארטיק!

עברתי כבר את גיל 30, ועד היום אני זוכר את האכזבה הענקית של “למה הסתובבתי דווקא עכשיו?!?!?”. כולם מסביבי שמחים ורק אני שמח ומבואס בו זמנית… מאז אני לא מוריד את העיניים מהמגרש, לא משנה כמה בא לי ארטיק.

אוי פספסתי
אוי פספסתי. ילד תוריד ת’דגל!


האכזבה הגדולה

גמר גביע, אחד המעמדים המרגשים ביותר שיש. בסוף שנות ה-90 בית”ר הגיעה פעמיים ברצף לגמר הגביע, ופעמיים ברצף הייתה מולנו מי אם לא היריבה המרה – הפועל ת”א.

שני המשחקים נערכו באצטדיון רמת גן, שהיה מלא לגמרי, 40 אלף צופים וביניהם אבא שלי ואני.

באופן מוזר, שני המשחקים הגיעו ל-120 דקות, וב-120 הדקות האלו אני לא חושב שישבנו לשנייה. מכירים את האלו בשורות האחוריות שצועקים “לשבת, לשבת!”? אז במשחקים האלו אף אחד לא צעק “לשבת” לשנייה. כולם עמדו מהרגע הראשון ועד הפנדלים. ואז הפסדנו. שנתיים ברצף.

 

אני לא יכול לתאר לכם מה זה להפסיד שנתיים ברצף בגמר הגביע, ליריבה המושבעת, בפנדלים. במשחק השני אתה בא ומקווה לראות את הקבוצה שלך “מפצה” אותך על ההפסד בשנה הקודמת, אבל לא, אתה שוב חוזר הביתה לפני הטקס, שוב שומע את האוהדים של הקבוצה היריבה חוגגים, בזמן שאתה הולך מבואס הביתה.

אני בטוח שיש המון אוהדי הפועל ששמחים מהבאסה הזו שלי, אבל מהצד שלי שני ההפסדים האלו היו מהחוויות המבאסות ביותר שעברתי במגרש. מעמדים גדולים מייצרים שמחה גדולה, אבל גם עצב גדול בצד המפסיד. כל מי שהיה במגרש במשחק על תואר והפסיד, יודע כמה זה מרגיש רע.

קצת פחות מעשור לאחר מכן, בית”ר שוב הגיעה לגמר הגביע מול הפועל. לא הלכתי כי לא רציתי לנחס. ניצחנו. בפנדלים אחרי 120 דקות. נשבר המנחוס, אבל אני לא הייתי שם כדי לקבל את הקתרזיס שלי. אולי בעונה הבאה.

בית"ר הפועל
גם שנים אחרי במשחק ליגה איזוטרי, מעצבן להפסיד להפועל
קרדיט לעמוד הפייסבוק של מועדון הכדורגל בית”ר ירושלים – F.C. Beitar Jerusalem

 

הפציעה

האוהדים הצעירים יותר אולי לא יזכרו את זה, אבל עד לא מזמן היו בארץ מגרשים עם כינויים כמו “האורווה” ו”המכתש”, מגרשים שהדשא שלהם היה כל כך גרוע שלא האמנת שבאמת משחקים עליהם כדורגל מקצועני.

בעונת 97-98, בית”ר הגיעה למשחק בפ”ת, באיצטדיון האורווה זל”ל (זכרונו לא לברכה), ואני זכיתי לראות את השחקן שהכי הערצתי בעולם – אלי אוחנה. הבנאדם היה מכונת שערים, זכה בתואר אירופי ובתואר בארץ, ובגדול היה השחקן הכי טוב בליגה גם בגיל 33. ולי יצא לראות אותו משחק!

 

לצערי מהמשחק הזה לא יצאתי שמח במיוחד. באזור הדקה ה-50 אוחנה נפצע. כשראיתי אותו צולע קצת, לא חשבתי שזה יהיה משהו מיוחד, חשבתי שהוא חטף איזו מכה קטנה ואוטוטו יחזור לשחק. אבל הוא יצא והתברר שהוא קרע את הרצועות בברך. אוחנה אמנם שיחק עוד כמה משחקים, אבל הקריירה שלו הסתיימה שם, 50 מטר ממני, על הדשא המרופט באורווה. עד היום אני יכול להגיד שהייתי במשחק שגמר לאלי אוחנה הגדול את הקריירה. הייתי מעדיף שלא להיות מסוגל לומר את זה…

לראות שחקנים שאתה אוהב ומעריץ נפצעים זה לא פשוט, כשאתה רואה את זה מול העיניים מקרוב ורואה את הסבל והכאב שלהם, זה כואב גם לך.

אלי אוחנה
געגועים לאלי אוחנה השחקן
קרדיט לעמוד הפייסבוק של מועדון הכדורגל בית”ר ירושלים – F.C. Beitar Jerusalem

 

ה”לא מאמין שביטלו לנו”

אנחנו ב-2019, אז הנה חוויה שלא יצא לי לחוות, אבל עם ההתקדמות הטכנולוגית אני מניח שזה יקרה עוד מעט.

כולנו מכירים את ה-VAR שהכניסו למגרשים. אני חושב שבאופן כללי, כל אוהד שמח שסוף סוף יעלמו טעויות השיפוט שחרצו משחקים. אבל יחד עם זאת, להיות אוהד שכבר ראה את הקבוצה שלו כובשת/  מקבלת פנדל / מנצחת (אוהדי מנצ’סטר סיטי, אני מסתכל עליכם) ואז ה-VAR משנה את ההחלטה כמה רגעים אחרי האופוריה. אני יכול לדמיין שזו אחת החוויות הכי מתסכלות ומבאסות שאפשר לחוות ביציע.


וחוויה אחת מדהימה לסיום
– יש הרבה ביקורת על הקהל של בית”ר, אבל רק כשאתה הולך למגרש אתה מבין כמה הקהל הזה מדהים לפעמים. כשהיינו נוסעים לירושלים, הייתי רואה אחרי משחקים אנשים שאין להם איך לחזור הביתה עומדים מחוץ למגרש ומחפשים טרמפ. אני לא אשכח את אבא שלי אוסף אדם שהוא לא פגש בחיים ולוקח אותו עד הבית. כששאלתי אותו בתור ילד “למה הוא עשה את זה, הרי הוא לא מכיר אותו”, אז הוא אמר לי בפשטות שפעם אתה עוזר ופעם עוזרים לך.

זה לא יוצא דופן, במו עיני ראיתי עוד אינספור פעמים שדבר כזה קרה. אוהדים זה דבר מדהים. חוויות כאלו מעצבות אותך בתור אוהד ובתור בנאדם, ובשבילן שווה לסבול את כל החוויות הקודמות שדיברנו עליהן.

 

אז עם כמה שללכת למשחקים זה אדיר וחוויה מדהימה, יש מדי פעם דברים שיכולים לבאס את החוויה לכל אוהד. גם אחרי שהוא עבר את הצפיפות בכניסה ואת הנקניקייה ב-25 שקלים. אני בטוח שיש עוד הרבה דברים מבאסים שיכולים לקרות במגרש ונחסכו ממני, לכל אחד יש כנראה איזה כמה סיפורים שקרו לו, אבל אתם יודעים – לפעמים ככל שהחוויה מבאסת יותר, ככה הסיפור טוב יותר.

VAR
Via FIFA World Cup Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!