האיש והא-גבה

המילה הראשונה שעולה לראש כשאני רואה את אנתוני דיוויס היא "גבה". נכון, זה לא מקורי או מרגש לאור מראהו החיצוני במחשבה ראשונה, אבל שניה או שתיים לאחר מכן ההקשר מקבל משמעות אחרת, לפחות בעיניי, והיא נוגעת ל"הרמת גבה" יותר מאשר הגבה שלו עצמה.

אנתוני דיוויס, לוס אנגלס לייקרס
Credit to "Los Angeles Lakers" Facebook page

 

אם נצלול קצת לביוגרפיה, אנתוני מארשון דיוויס נבחר בדראפט 12' ע"י הניו אורלינס הורנטס/ פליקנס מאוניברסיטת קנטאקי המהוללת וקיבל זימון ישירות לנבחרת האולימפית למשחקים בלונדון, שכן נחשב למפלץ בצבע עם שלל יכולות ומהלכים, מספרים מרשימים ושאר ירקות.

 

הגדרה

דיוויס שיחק בעמדות הפאוור פורווד והסנטר ללא קושי אמיתי עם ממוצעים דומים, מה ש-מרים לי את הגבה וגורם לי לשאול "האם דיוויס הוא גרסה עדכנית של טים דאנקן, שפתח קטגוריה משלו למילה 'גבוה' או שיש לו מקום לצד שאקיל, דויד רובינסון ויתר שחקני הפנים המסורתיים הגדולים בהיסטוריה?" הציניקנים יגידו ש- SMALL BALL שולט ו-  STRETCH FOUR זה החיים כיום.

 

הצלחה

אף פעם לא שיחק עם דיוויס כוכב ברמתו שלו במשך מספיק זמן כדי להצליח קבוצתית. יש כאלה שיצביעו על דמרקוס קזינס ו/או רג'ון רונדו שהיו אמורים למנף את כל העסק בביג איזי, אבל שנה וקצת עם שני אלה לא מבטיחים כלום במועדון קטן כזה, וזה משאיר רק את ג'רו הולידיי, רכז/ קלעי לגיטימי מאוד על גבול האולסטר, מה ש-מרים לי את הגבה וגורם לי לשאול "האם זה נטו הצלחתם המטורפת של הווריירס שביטלה את הסיכויים של כל קבוצות המערב הבינוניות ומעלה להפתיע וגרמה לכוכבי הליגה האחרים לחשב מסלול מחדש?". הציניקנים יגידו שכן, עיתוי זה הכל בחיים וחבל שדיוויס בחר להשאר שם 7 עונות יותר מדי.

 

הבטחה

חוסר רצונו של דיוויס לשחק בחלק לא מבוטל של עונתו האחרונה בניו אורלינס לאור דיווחים שסגר בלייקרס של לברון, לא הפריע לו לבקר בתכנית של לברון "המספרה" ולגרום לכל העניין להראות חשוד ולא נעים, מה ש-מרים לי את הגבה וגורם לי לשאול "האם המעבר היה כל כך דחוף לו מטעמי הזדמנות לאליפויות שלא תחזור? כלומר, האם דיוויס הרגיש צורך לשחק עם לברון כי לא האמין בזאיון וויליאמסון הרוקי המבטיח שנבחר גם הוא ע"י הפליקנס, והיה חייב לתפוס טרמפ על הרכבת הסגולה-זהובה בעידן לברון כי לא ראה את עצמו מוביל את הלייקרס של פוסט- לברון לארץ המובטחת?
הציניקנים יגידו שכשלברון קורא לך אתה מתייצב אם אתה רוצה טבעת, ושזו רוח הדברים כרגע מבחינה "תחרותית".

 

הקבלה

יש לדעתי דמיון מסוים של דיוויס לשני סנטרים אגדיים: פטריק יואינג וקארים אבדול ג'אבר. אנתוני התחיל את הקריירה עם שפת גוף ומאפיינים של יואינג, שחקן מגוון ומרשים פיזית, אבל כזה שמנטלית נתפס כנחות במידת-מה, ועשה כל שביכולתו לגרום לניו יורק ניקס להשתלט על המזרח של הניינטיז, אך נכשל עקב מספר 23 באדום. דיוויס נכשל בגלל מספר 30 בכחול.

דיוויס מזכיר גם את קארים, מן הסתם עקב המעבר המתוקשר של ג'אבר ללייקרס מקבוצה לא מאוד בולטת – המילווקי באקס – והחיבור עם רכז גבוה אחר הבנוי לתלפיות, בשם מג'יק ג'ונסון. עובדה שמקשה על ההשוואה היא שדיוויס הגיע אחרי לברון ומג'יק הגיע אחרי קארים, אבל הנקודה ברורה, מה ש-מרים לי את הגבה וגורם לי לשאול "האם מבחינת דיוויס כל קבוצה אחרת לא 'שווה את זה'?" למה לחבור לטוב בעולם ולא לנסות לנצח אותו אם יש לך הזדמנות כאשר הוא מעבר לשיא?"
הציניקנים יגידו שמייקל לא ניצח בלי סקוטי פיפן, קארים לא ניצח (מאז שעבר ללייקרס) בלי מג'יק, ויואינג לא ניצח כי בעידן ההוא גאווה לפעמים היתה חשובה יותר מנצחון מסתבר.

 

הובלה

הנקודה האחרונה היא שעד היום יש דעות חלוקות בין מי באמת השחקן החשוב – דיוויס או לברון. כמובן שלברון הוא המוח ולרוב גם הכוח, אבל דיוויס, שקולע 26 למשחק, מוריד את הלחץ מלברון בגילו המתקדם להופיע באותה רמה בכל ערב ובכך מסייע לו לאגור אנרגיה קריטית כל הדרך אל דיוני ה-GOAT המעייפים, מה ש-מרים לי את הגבה וגורם לי לשאול "האם דיוויס מוכן לרדת לרמת סקוטי פיפן או חלילה קלייד דרקסלר ולהפוך תדמיתית למוריד לחץ בגובה 2.10 מ' שקולע כמו פרנצ'ייז פלייר, רק כדי לברוח מארץ הלוזרים של בארקלי, סטוקטון, מאלון וכו'?"
הציניקנים יגידו שזה לא כיף לחטוף אש בסושיאל מדיה אם לא לקחת אליפות ושלהתעסק במי האלפא זה מיותר.

אכן, מדובר בשאלות קשות והתשובות אף פעם לא יספקו את כולם, אבל היי, פספנו אחלה גמר המערב שבעולם עם הדחתם של הקליפרס וכל שנותר הוא לברך את לברון, דיוויס והלייקרס בתור אלופי עונת 20' שבדרך. וכן, אני בעד דנבר.

לברון, אנתוני דיוויס
credit to lebron james facebook page

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *