אמש נפגשו במסגרת המחזור ה-13 בליגה האיטלקית יובנטוס ואטלנטה. אומנם העונה המפגש מסקרן בעיקר כי שתי הקבוצות נמצאות בצמרת הגבוהה באיטליה וכל משחק צמרת בליגה הזאת הוא מעניין לכשעצמו, אבל אני הייתי רוצה להיזכר במשחק קצת פחות מותח, אבל לא פחות מעניין ומרגש, שהתקיים בין הקבוצות בעונת 2011-2012.
אבל לפני שאתחיל לכתוב על המשחק אני חייב להתוודות. בשנים האחרונות הקבוצה האהודה עליי היא דווקא נאפולי. אז איך קורה מצב שאני כותב טור דווקא על היריבה השנואה מהצפון, ועוד אחד שמציג אותה ואת האוהדים שלה באור חיובי?
כששאלתי את עצמי את השאלה הזאת, מצאתי שתי תשובות:
הראשונה היא שעם כל האהבה שלי לנאפולי, אני מחשיב את עצמי קודם כל כאוהד כדורגל וספורט ורק אחר כך לאוהד של קבוצה או ספורטאי מסויימים, כך שלכתוב על כדורגל, ולא משנה על איזו קבוצה, זה לגיטימי מבחינתי.
התשובה השנייה היא שהמשחק שאני הולך לכתוב עליו הוא כל כך מדהים, שאני מופתע שלא ראיתי יותר טורים וכתבות שנכתבו עליו בשנים האחרונות. אתם בטח חושבים שאני מגזים בקשר למשחק, אבל אני יכול להגיד בוודאות שלא נראה דבר כזה על מגרש כדורגל.
אז לענייננו. בתאריך ה-13 במאי 2012 התקיים מחזור סיום העונה בליגה האיטלקית. במשחק המדובר אירחה יובנטוס, שכבר הבטיחה את האליפות, את אטלנטה, שגם לה כבר לא היה עניין מיוחד בליגה. המשחק אמנם שוחק במסגרת הליגה האיטלקית, אבל מה שקרה בו כאילו נלקח מתוך סיפורי אגדות של דיסני.
כמו כל אגדה קלאסית, יש את הנסיכה, למרות שבמקרה הזה לא מדובר בנסיכה צעירה ויפהפיה אלא בגברת הזקנה. אבל לא בגברת הייתי רוצה להתמקד, אלא דווקא בנסיך, הלא הוא אלסנדרו דל פיירו, ששיחק באותו היום את משחקו האחרון בסרייה א'. כמו כל האגדות, גם הנסיך והנסיכה שלנו ידעו כבר תקופות קשות, כמו פרשת הקאלצ'ופולי, ירידת הליגה ושלילת האליפויות, אך בסוף הם חיו באושר ו(בעיקר) עושר, עם זכיות כמעט בכל תואר אפשרי בתקופתם המשותפת. וכמו בלא מעט אגדות, גם באיטליה נערך נשף בארמון של הנסיך, במקרה שלנו הנשף נערך באליאנץ סטדיום בטורינו.
הגברת הזקנה הגיעה לאירוע כמיטב המסורת בתלבושת ורודה מלכותית (בחירה אופנתית שלא ברור לי איך האחראים עליה לא נענשו בעוד ירידת ליגה), מוכנה לריקוד אחרון עם הנסיך שלה. והוא אכן רקד.
בדקה ה28 דל פיירו קיבל את הכדור סמוך לרחבה הניף את רגל ימין וקבע 2-0 במה שהיה שערו האחרון בסרייה א', דרך מעולה להיפרד. עד כאן אין פה סיפור מיוחד. עוד שחקן שמסיים קריירה במועדון לו הוא הקדיש את רוב הקריירה שלו, בדרך לאתגר הבא מעבר לים, אבל אז קרה משהו מדהים, משהו שקורה רק באגדות, משהו שלא נראה על מגרש כדורגל מעולם.
ידוע שכל נשף צריך להסתיים כשהשעון מראה חצות, באותו המשחק השעון הראה דווקא את הדקה ה-57 אבל מסתבר שזה היה הזמן של הנסיך לרדת מהבמה, לא לפני שכל האוהדים והשחקנים נפרדים ממנו בסטאנדינג אוביישן מרשים. הנסיך לקח את הזמן, נהנה מהרגע ונפרד מהקהל כמו שצריך לפני שתפס את מקומו על הספסל. הקהל, שלא ממש רצה לסיים את האגדה הזאת, המשיך להריע לדל פיירו, והוא מצידו נעמד פעם אחר פעם כדי להודות להם על התמיכה בו. כעבור חמש דקות בהן הקהל ממשיך להתרכז יותר בנסיך ופחות בגברת הזקנה, קרה הדבר שלא נראה מעולם על מגרש הכדורגל.
דל פיירו הבין שהוא לא יכול להישאר לשבת ביציע, ירד לכר הדשא והתחיל להקיף את המגרש כשהוא נפרד באופן אישי מהאוהדים באצטדיון. הסיבה שבגללה מה שקרה מעולם לא נראה על מגרש כדורגל, זאת העדשה. במקרה שלנו מדובר בעדשת המצלמה, שלא עזבה את הנסיך לאורך כל סיבוב הפרידה שלו.
אני רוצה שוב להדגיש את הסיטואציה. יש משחק כדורגל רשמי במסגרת הליגה האיטלקית הבכירה, נוכחים באצטדיון לא מעט אוהדים, המשחק מצולם ומשודר בלא מעט מדינות בעולם ובמשך לא מעט דקות, כולם מסתכלים על שחקן שכבר לא במשחק בכלל הולך בצידי המגרש ומה שקרה על מגרש הכדורגל פשוט לא נראה!
השדרים עוד ניסו להזכיר לצופים שלכאורה יש עוד משחק שמתנהל איפשהו על הדשא, אבל אני לא בטוח אם באותן דקות בכלל שוחק כדורגל על המגרש, עד כמה שידוע לי אפילו השחקנים עצמם עקבו אחרי המסע של דל פיירו. בכל מקרה, כל ניחוש למה שקרה על כר הדשא יכול להיות נכון בשל העובדה שאף אחד לא הסתכל, למשך דקות ארוכות המשחק עצמו פשוט לא תועד.
יכול להיות שמדובר באירוע מוזר, אבל כשחושבים על זה לעומק זה הכי הגיוני בעולם. בשביל הרבה אוהדים הפרידה מהנסיך יותר חשובה מהקבוצה עצמה, אם הוא עוזב אז יש פחות עניין להסתכל על שאר השחקנים משחקים. מדובר בעצם, באירוע יותר רחב. אירוע שבהרבה מובנים מסמל סיום של תקופה. אומרים הרי שאף שחקן לא יכול להיות יותר גדול מהמועדון (מה שנכון), אבל הדור הקודם מלא בשחקנים שהעזיבה שלהם הרגישה כאילו הלב של המועדון עוזב.
לא מדובר רק על הנסיך מטורינו. בעשור שזה עתה נגמר עזבו את קבוצות האם שלהם גם הקיסר מרומא טוטי ולאחריו גם הממשיך שלו, דה-רוסי. אם באיטליה נפרדו מהנסיך והקיסר, אז בספרד ראינו את המלכים של מדריד, ראול וקסיאס, מוצאים את דרכם החוצה, כשגם האצולה של קטלוניה, צ'אבי ואינייסטה, עזבו את ברצלונה. אפילו באנגליה כבר התרגלו לחיים בלי ווין רוני ביונייטד, בלי פרנק למפארד וג'ון טרי בצ'לסי וכמובן ליברפול בלי סטיבן ג'רארד. זה כמובן לא מפתיע, הרי שחקנים לא יכולים להישאר צעירים לנצח. העניין הוא שברוב המועדונים האלו, לא נראה שיש מי שיהיה הסמל בדור הנוכחי.
הזמנים השתנו וכיום שחקן לא נשאר באותו מועדון לאורך הרבה זמן, בטח לא הופך לסמל בכזאת קלות. לי אישית קשה לראות את זה. יש איזושהי תחושה שקבוצות כבר לא יכולות לשמור על הזהות שלהן כמו פעם ללא השחקנים האלו שישמשו כפנים של הקבוצה. פה ושם יש עוד כמה סמלים, אבל גם הם כבר קרובים לפרישה ולא נראה שיש להם מחליפים ראויים.
כשאני נזכר במשחק ההוא של יובנטוס נגד אטלנטה, כשאני רואה את האוהדים מתקשים להיפרד משחקן שהיה המודל לחיקוי שלהם כל השנים האלה, אני מרגיש שהכדורגל מפוצץ הכוכבים, אבל נטול הסמלים של היום, כבר פחות מרגש אותי.
כאילו הכדורגל העולמי נכנס לאיזושהי תבנית מעייפת. אנחנו רק צריכים לחכות לנסיך הבא שיעיר אותנו.
