דירוג האירופאים הגדולים בתולדות ה-NBA – מקומות 20-16

כשדונצ’יץ’ ופורזינגיס שורפים את הפרקט בדאלאס, כשסבוניס הופך מ”הבן של” לשחקן חשוב מאד בפייסרס וכשבאטום, גובר ורוביו פשוט מסרבים להיגמר, קשה להתעלם מהעובדה שהשחקן האירופאי פשוט פורח בליגת ה-NBA. אך השאלה הגדולה היא מי מבין כל השמות הנפלאים הללו באמת ייזכר בתור אחד מהגדולים ביותר ומי ייעלם בין דפי ההיסטוריה העמוסים של הליגה הטובה בעולם? כל התשובות בדירוג 20 האירופאים הגדולים ב-NBA בכל הזמנים.

 

מקום 20 – בוריס דיאו (צרפת)

בוריס דיאו חי ונשם את הכדורסל האמריקאי במשך 14 עונות, אך כולם ייזכרו אותו בעיקר בזכות ערב אחד בו הוא גרם לכל אוהד כדורסל אמריקאי להבין שהוא לא עוד שחקן זר ב-NBA, אלא באמת משהו אחר, מיוחד, “אחד משלנו”.
את תשע העונות הראשונות שלו באמריקה, העביר דיאו בקבוצות השוליים של הליגה – באטלנטה שבחרה בו בדראפט, בפיניקס ובשארלוט, אך את משחק חייו סיפק דיאו דווקא במעמד הגדול ביותר – במשחק השישי של סדרת גמר המערב של פלייאוף 2014 בין קבוצתו סן אנטוניו לאוקלהומה.

כל כך הרבה כוכבים היו על הפרקט באותו ערב – מקוואי לאונרד ה-MVP ועד לקווין דוראנט, מלך הסלים של אותה עונה, אך דווקא בוריס דיאו, לא הקלעי הכי מושלם או האתלט הכי גדול, היה זה שטרף לבסוף את הקלפים, קלע 26 נקודות והעלה במו ידיו את סן-אנטוניו לגמר על חשבון אוקלהומה.

בגמר, דיאו החסון לקח את לברון ג’יימס כפרויקט אישי ויחד עם לאונרד, פארקר ושאר הכוכבים של פופוביץ’, מיררו הספרס את חייהם של ההיטס וזכו באליפות. בוריס דיאו לא ייזכר רק כאחד הזרים הוותיקים בליגה, אלא גם כשחקן שיש לו חלק משמעותי באחת האליפויות היותר נוצצות שראתה אמריקה ועל כן מקומו ברשימת 20 האירופאים הגדולים, מובטח.

אחת הקריירות הארוכות של אירופאי בליגה. (קרדיט: דף הפייסבוק Boris DIAW )

 

מקום 19 – דינו ראדג’ה (יוגוסלביה, קרואטיה)

שמו של דינו ראדג’ה יוזכר מן הסתם בעיקר בזכות תרומתו של הסנטר החסון לכדורסל האירופי. כשהוא לבש את המדים של יוגופלסטיקה ספליט המיתולוגית, היא הייתה הקבוצה הטובה ביותר ביבשת, כשהוא לבש את מדי יוגוסלביה, היא הייתה הנבחרת הטובה ביותר ביבשת ואחת מהטובות בעולם.

למרות כל התארים האישיים והקבוצתיים בהם זכה ראדג’ה בשנותיו הראשונות בקריירה, תחילת שנות ה-90 היו שנים בהן היחס כלפי שחקנים אירופאיים בכלל וכלפי הביג-מנים שבהם בפרט, היה פחות חיובי בלשון המעטה, וראדג’ה המנוסה, שראה הכל באולמות המכובדים של יוגוסלביה ואיטליה, מצא את עצמו במקום ה-40 בדראפט. ג’ימי רודג’רס מאמן הסלטיקס דאז ראה בראדג’ה הסנטר שגובהו נאמד על 211 סנטימטרים בתור מי שיוכל להקשות בצבע על שיקאגו של ג’ורדן ועל הלייקרס של צ’מברלין והחליט להנחית אותו בבוסטון. בפועל, ממוצע הנקודות המכובד של ראדג’ה ב4 עונותיו בירוק של בוסטון והעובדה שהוא נבחר לחמישיית הרוקיז השנייה לשנת 1994, לא הצליחו מעולם לקרב את בוסטון לגביע המוזהב.

אז מדוע הוא בכל זאת נמצא כאן? מפני שמדובר באחד הזרים הבולטים ביותר בקבוצה הטובה והאמריקאית ביותר בארצות הברית, וגם בגלל שספק אם ישנם עוד שחקנים זרים שהשאירו רושם כה רב לאחר תקופה כה קצרה ב-NBA.

מקום של כבוד בקבוצה שלא נותנת בדרך כלל צ’אנס לאירופאים. (קרדיט: דף הפייסבוק Dino Rađa official)

 

מקום 18 – לוקה דונצ’יץ’ (סלובניה)

כבר לאחר קצת יותר מעונה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לוקה דונצ’יץ’ מצליח לפלס את דרכו לטופ-20 של בני יבשתו בליגה ובצורה מפתיעה למדי. זה לא באמת מפתיע אף אחד מפני שהתרגלנו לכך שהסלובני הצעיר פשוט מקדים את זמנו בכל קמפיין, טורניר או מפעל אפשרי. ככה זה כשאתה מנהיג את קבוצת הנוער של ריאל מדריד לזכייה ביורוליג הנערים ושנה לאחר מכן כבר מוצא את עצמך בקבוצה הבוגרת, זוכה עמה בתארים רבים, תופס בגיל תיכון את עמדתו של סרחיו יול ומוביל ממנה את הבלאנקוס לזכייה ביורוליג בתור ה-MVP של הטורניר. וכל זה לפני יום הולדתך ה-20.

רבים נטו לחשוב שהשחקן האירופאי הממוצע נוהג להשאיר את ארגז הכלים המקצועי שלו בבית לפני הרילוקיישן לארצות הברית, אך לוקה דונצ’יץ’ הוא לא אירופאי ממוצע, ובכלל, הוא הרבה מעל הממוצע בכל פרמטר אפשרי. הסלובני, שנבחר שלישי בדראפט ע”י אטלנטה ומיד הועבר לדאלאס, נכנס בטבעיות לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו נוביצקי. הוא הפיח חיים בדאלאס המרוסקת, הפך אותה לקבוצה מרתקת, כזו ששווה לעקוב אחריה, קבוצה מושכת ולפני הכל גם מוצלחת למדי.

דונצ’יץ’ לא למד ככל הנראה יום בחייו כיצד לעשות את הסוויץ’ בין אירופה ל-NBA, הוא פשוט ממשיך למכור את הסחורה שלו וכשהסחורה הזו מצליחה לנצח אפילו את הלייקרס של לברון ודייוויס, אין ספק שהשמיים הם הגבול עבור לוקה הצעיר.

ההצגה הטובה באמריקה כיום. (קרדיט: דף הפייסבוק Team Luka Doncic)

 

מקום 17 – רודי גובר (צרפת)

מעטים שחקני ה-NBA שבאמת הצליחו להפוך את מלאכת ההגנה לאומנות. רודי גובר הוא לבטח אחד מהם. הזר והסנטר הנצחי של הג’אז ב-7 העונות האחרונות מקדש כל סנטימטר מתוך ה-216 שלו לטובת משחק ההגנה של קבוצתו.
בתום העונה האחרונה נכנס גובר לרשימה המצומצמת של שחקנים שזכו בתואר שחקן ההגנה של העונה שנתיים ברציפות, רשימה שכוללת בין היתר שמות כמו וואלס, מוטומבו ורודמן. אך הצרפתי בן ה-27, שנחשב לנציגה היחיד של יבשתו ברשימה זו, ממש לא מתכוון לעצור עכשיו, המטרה המרכזית שלו העונה היא להשוות את שיאו של דווייט הווארד- 3 זכיות רצופות בתואר.

רודי גובר הוא אחד הגורמים המרכזיים לכך שהג’אז שמנגנת יוטה שמח מתמיד. גובר, האיש הגדול עם הפה הגדול לא פחות, שלא חוסך מאף גורם בפיב”א או ב-NBA ביקורת, הפך ליקיר האוהדים בויוינט סמארט הום ארנה ואין ספק שמדובר באחד הזרים הבולטים, היעילים והמשפיעים שדרכו ב-NBA בעשור האחרון אם לא בכלל.

אין יוצא ואין בא (קרדיט: דף הפייסבוק Rudy Gobert)


מקום 16 – שרונאס מרצ’ולוניס (ברית המועצות, ליטא)

מה שהפך את שרונאס מרצ’ולוניס לשחקן האדיר שהוא, זו בעיקר העובדה שהוא מעולם לא שיחק לפי הספר, וכמה שזה עצבן את האמריקאים. שאראס המקורי לא ראה בליגת המכללות כתנאי לבחירתו באירוע הדראפט, הוא ופטרוביץ’ היו הראשונים שסטו מדרך המלך ונרשמו לאירוע ללא כל התראה מוקדמת. ההמתנה הייתה ארוכה, אך לבסוף גולדן סטייט הייתה זו שבחרה בכישרון הליטאי הצעיר, במקום ה127. כעבור שנה, לאחר שזכה מרצ’ולוניס בשחקן השנה באירופה במדי ריטאס (שטטיבה דאז) וילנה החליטה גולדן סטייט לממש את זכויותיה על הליטאי.

בתחילת דרכו בארה”ב, שרונאס כלל לא ידע לדבר אנגלית, אך את שפת הכדורסל הוא הכיר, ועוד איך הכיר. השחקנים היריבים תיעבו אותו מפני שהוא היה טוב מהם, שרירי מהם, זריז מהם וכשהוא החליט לחדור לסל, גם הגדולים ביותר לא היו יכולים לעצור אותו. התסריט היה קבוע- מספר 13 בכחול מטעה וחודר במהירות לסל ומשאיר מאחורי שניים-שלושה שחקנים יריבים מבולבלים ואובדי עצות. מרצ’ולוניס עשה לאמריקאים בית ספר, הוא היה שחקן כישרוני בטירוף שמשחק כדורסל חיובי ולא לוקח את המשחק יותר מדי ברצינות.

לאחר 7 עונות של כדורסל שמח בגולדן סטייט, סיאטל, סקרמנטו ודנבר, האיש והשפם פרש ממשחק פעיל בגיל 33 בלבד. אל תואר האליפות הוא מעולם לא התקרב, אף קבוצה בסדר הגודל של בוסטון, שיקאגו או הלייקרס רצתה לשים עליו את כל הקופה, אך אין ספק שמרצ’ולוניס הותיר אחריו עשרות קלטות ביצועים ולפני הכל – את הגישה האחרת, החיובית והלא-כל-כך פופולרית למשחק הכדורסל בארצות הברית.

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח