מתחם האימונים של מכבי תל אביב בקריית שלום מלא בגשם, בשלוליות, ובבוץ. הילדים מטביעים את נעלי הפקקים שלהם בתוך דשא ספוג. אגמים קטנים מפוזרים בכל רחבי המתחם. אנשי האחזקה חסרי אונים. המאמנים חסרי אונים. קריית שלום כולה חסרת אונים – כל השכונה. גם הבניינים שממול והכבישים הצפים והעצים המתנדנדים. אין ספק שקרית שלום זו לא שכונה לגשם. או שאולי כן – גשם זו השכונה של קרית שלום. נראה שכשהגשם יורד הוא משתכן אך ורק בתוך מתחם האימונים של מכבי תל אביב. וכל המגרש המרכזי מוצף ברבבות טיפות של גשם נחות על רחבת החמש. הגשם מצא את מקומו. וגם דשא סינטטי לא יעצור אותו מלהיבלע אל תוך האדמה, מחכה לקרן שמש שתיקח אותו חזרה למעלה.
גשם וכדורגל זה דבר נפלא. כל חצי שחקן לא ישכח משחקים בגשם סוער. זה הדבר הכי מלהיב וממלא באדרנלין שיכול להיות. הריגוש בלהחליק על הדשא אל עבר כדור – השיער הרטוב, החולצה הספוגה, הבוץ על הרגליים, והמאמן שמתלהב ואומר – ״איזה מזג אוויר, אירופה״. וזה מה שמרגש עוד יותר. לרגעים אחדים שבהם טיפות הגשם נופלות על ראשך, נוטפות אל עבר העיניים שלך, אתה מרגיש לא דובר עברית בכלל. שאר שחקני המגרש מציצים מבין הגשם הסוער והם גם מרגישים לא דוברי עברית בכלל. הכל נראה שונה. לא משנה אם זה אימון סתמי או משחק גורלי, הגשם הופך הכל להרבה יותר דרמטי. וזה הגיוני. גשם זה דבר דרמטי. קיצוני. מרגש. לפעמים מעייף קצת. שלא כמו השמש, הוא סוער ודורש ממך להתייחס אליו או להסתתר מפניו, אבל כך או כך אתה תמיד תדע שהוא נמצא. הוא תמיד יהיה בראש שלך. ידפוק על שיערך או על חלונך.
אני זוכר אימונים רבים בגשם. אני זוכר גם את הרגעים של לפני האימון. התחושה המיסתורית הזו אם האימון אכן יתרחש, או שלא. אחד הדברים המרגשים זה ביטול המשחק עקב הגשם. שנאמר: בוטלו משחקי הילדים והנוער עקב מזג האוויר הסוער. הכדור לא מצליח להתגלגל כראוי על משטח הדשא. הודעה כזו יכולה לשנות חיים; להאריך שנת צהריים; לקבוע תוכניות חדשות לשישי בערב. הודעה כזו היא לחלוטין הודעה משמחת. כי מה יש לו לכדורגלן הצעיר? שלל אימונים, שלל משחקים, וזה נקרא שיגרה. ואם יתבטל אימון אחד או משחק בגלל גשם עקשן או דשא רכרוכי, אז לא נורא, כיף לשבור שגרה וזה מרגש, כי בבית יש חימום ואתה יכול לנשום לרווחה ולהוריד מהלחץ. אבל לצערי ברוב הפעמים המאמנים היו עקשנים וגררו אותנו לאימונים ספוגים במים, שוקעים בבוץ, ואנחנו היינו מתאמנים כאילו שזה נורמלי.
הגשם ממשיך, עדיין, והוא גשם נורא. רוח חזקה מעיפה אותו לכל כיוון וכל טיפה היא כמו שק של מים על הראש. הפנים שלי מלאות מים. במתחם האימונים של קרית שלום זה רק אנחנו, והמאמן. והזרקורים הענקיים שהם בעצם איש המשק. או איש המשק שהוא הזרקורים. וההורים שלנו. לא של כולנו, של רובנו. מסודרים על הטריבונה, מעילים רחבים על גופם, סיגריה אחר סיגריה הם מעשנים. מריצים בראשם ספקולציות. את מי המאמן הכי אוהב. מי השחקן הכי טוב. מסתכלים על איך הבן שלהם משחק. על איך ילד אחר משחק. אין להם משהו יותר טוב לעשות בגשם הכואב? עומדים ומסתכלים עלינו בעיניים בוחנות, מנתחים כל חצי תנועה, מפתחים תאוריות קשר מיסתוריות.
תמונות רבות יש לי מהילדות בכדורגל. במיוחד בגשם. כי זה מלהיב. אני זוכר את הפרצופים של ההורים מסתכלים עלינו מבחוץ, דרוכים, קנאים כל אחד לבנו. הורה ששם את הילד שלו בחוג כדורגל, מובן. הורה שמחליט לעשות מזה פרויקט חיים – ממש לא. לשים ילד בקבוצת כדורגל, במתכונת של היום, זה פחות או יותר חריצת דין לנעוריו של הילד. ואם הוא שחקן טוב – אז בכלל הלך עליו. ובכן, ברור שיש כאלה שהקריירה שלהם הופכת להיות כזו. ויש כאלה שבאמת הופכים להיות שחקנים טובים. אבל הרוב לא. והרוב נבלעים בתוך הלחץ של להיות פרויקט החיים של האבא, או האמא.
להתעורר בבוקר מוקדם, להכין ארוחות צהרים, להסיע את הילדים לאימון, לדרבן אותו, לתת לו הערות מקצועיות – אכן השקעה אמיתית וגדולה. אבל האם זה הכרחי? ברוב הפעמים ההורים לא יודעים איך להפוך את הבן לשחקן טוב יותר. אלא רק הופכים אותו לפצצת לחץ. צריך להבין משהו מאוד בסיסי: בן אדם רוצה להיות טוב. שחקן כדורגל רוצה להיות שחקן כדורגל טוב, אם הוא רוצה להיות שחקן כדורגל. אז דרבונים מצד אחד ההורים, עצות, שהן בדרך כלל עצות של חובבן, לא תורם – אלא רק הופך את כל הרצון להיות שחקן כדורגל טוב בשביל ההורים. ברגע שההורים לוחצים על הילד הוא כבר שוכח את הבסיס שלו – את הרצון להיות הכי טוב כי בני אדם הם תחרותיים. הרצון שלו הופך להיות רצון ההורים. וזה מעייף, ומתיש. וכן, להסתכל על ההורה שלך נספג בגשם בעוד אתה מתאמן זה מלחיץ. בסופו של דבר לילד כדורגלן יש מספיק עיניים שבוחנות אותו, וההורים צריכים להיות רק נחיתה רכה בתוך הבית.
אז איך יכול להיות שלאחרונה שחקני כדורגל עולים לבוגרים, בדרך כלל עולים כשחקנים מבטיחים, ואז מתגלים כעוד בזבוז לאוסף? אולי בגלל הלחץ המסיבי שהם עוברים בילדות, ומגיעים לגיל בוגרים וכבר הכל לא חשוב. מבחינתם – הם עשו את שלהם. וגם אם הם עדיין מכוונים ״הכי גבוה שאפשר״, בסופו של דבר, את המטרה הם השיגו. לעלות לבוגרים. וזה יושב בתת מודע. את הלחץ הם עברו – הם הצליחו לרצות את ההורים, את המאמנים שלהם בילדות. וזה, לדעתי, גורם מרכזי בירידת היכולת הדרסטית בין הנוער לבוגרים. התשוקה בנוער היא הרבה יותר גדולה. הפחד מטעויות בנוער הוא הרבה יותר גדול. וסגירות בהגנה שהם היו עושים בנוער, הם כבר לא עושים בבוגרים.
