גם בליברפול מפטרים באמצע העונה

אסוציאציות על רוג’רס:
עונה חלומית. פיספוס. ההחלקה. סוארז. פורטרט בסלון. מערך מופרך. מערך גאוני. למה הוא לא עושה כלום. הפנקס הקטן. כדורגל מבריק. כדורגל משעמם. רכבת שחקנים. זה ברנדן או ברנדון?. חבל.

כמו מכל מאמן חדש גם כאן היו לי, ולכל אוהדי ליברפול, ציפיות גדולות מברנדן רוגרס כשהגיע באמצע 2012, בטח כשמדובר במאמן צעיר שסוונסי שלו שיחקה כדורגל מרהיב ואיכותי.

עונת 2013-14, השניה של רוג’רס, עלתה על כל הציפיות, בזכות כדורגל נפלא, ששילב בין המנהיגות והניסיון של ג’רארד לחוליית התקפה דינמית ובעלת דמיון שכללה את שלושת ה-S’ים (סוארז, סטארידג’ וסטרלינג) וקוטיניו. החבר’ה רצו כמו משוגעים על המגרש, הבקיעו שערים בצרורות, ניצחו בשרשרת (26, עוד נחזור לזה) ולולא ההחלקה של ג’רארד מול צ’לסי אולי גם היו זוכים באליפות, כשבתחילת העונה אפילו על המקום השני אף אחד לא העז לחלום.

היה לי המזל להגיע לאנפילד באותה עונה בפעם הראשונה בחיי ולראות 1-4 גדול על ווסט ברומיץ’. השילוב של ההיסטוריה, הקהל, YNWA והיכולת הנפלאה יצרו חוויה ענקית, ואשתי עד היום שואלת “איפה סוארז?” כשהיא רואה את ליברפול על המסך (לך תסביר לה שאין שום דמיון מאז להיום).

עונה וקצת עברו ומאז אנחנו אפילו לא מדגדגים את החלום ההוא. סוארז הפליג לברצלונה ורוג’רס הביא רכבת של שחקנים, בינוניים ברובם לטעמי, והתקשה לייצר עבורם מערך יעיל ו/או מלהיב. חלק גדול מהשחקנים שהגיעו אשתקד כבר אינם ובמקומם הובאו אחרים. למעט ריצה יפה באמצע העונה הקודמת, הקבוצה שיחקה כדורגל די משעמם כשרוג’רס עושה כל מיני ניסיונות לא מוצלחים בתפקוד שחקנים בעמדות לא להם. ג’רארד דעך לאיטו ורוג’רס לא מצא תחליף ראוי ליכולת ולתאוות המשחק והניצחון של סוארז שהדביקה את כל הקבוצה.

רוג’רס אמנם ידע להכין את הקבוצה היטב למשחקים, אולם התקשה מאוד בביצוע התאמות, שינויים וחילופים תוך כדי משחק. אחרי מחצית ראשונה טובה בד”כ הגיעה מחצית שניה חלשה יותר. פעמים רבות הקבוצה שיחקה במערך נסוג (שלא מנע ספיגות מרובות) ורוג’רס שידר חשש ופחד מכישלון שהקרין בהתאם על השחקנים ושיתק אותם. כנראה הוא גם רשם אותם בפנקסו הקטן שנשלף מדי פעם במהלך המשחקים.

בנוסף לכל, הגיעו העונה גם פציעות של שחקני מפתח כמו הנדרסון (שאמור להיות היורש של ג’רארד), בנטקה (שאמור להיות הסקורר המוביל) וסטארידג’ השברירי, שהקטינו לאפס את מרווח הטעות והתימרון של רוג’רס.

רוג’רס ניהל 122 משחקים בפרמייר וניצח 63 מהם, אלא ש-26 מהניצחונות (41%) הגיעו בעונת החלום (31% מהמשחקים) ובשאר העונות שיעור ההצלחה היה נמוך מאוד.

אני באופן אישי לא האמנתי שהבעלים האמריקאים, קבוצת FSG, יפטרו אותו במהלך העונה, אבל טעיתי. התוצאות המאכזבות, היכולת החלשה ואובדן האמון של הקהל, עד כדי שריקות בוז, עשו כנראה את שלהם.

ומה עכשיו? השמועות על יורגן קלופ, שעשה נפלאות בדורטמונד, כבר רותחות מהפגרה, וגם קרלו אנצ’לוטי, שלקח אליפויות וצ’מפיונס עם מילאן, צ’לסי וריאל נחשב מועמד רציני.
אני מעדיף לראות את קלופ בגלל הטירוף ורוח התזזית שמאפיינות אותו וכל כך חסרו באנפילד לאחרונה וכמובן בגלל החרוז שנטחן עד דק (קלופ – קופ).

בכתבת צבע שהכין שרון דוידוביץ בשנה שעברה, אותה ראיתי רק היום, הוא מראה פורטרט עצמי גדול שתלוי בסלון ביתו של רוג’רס. לי באופן אישי קצת קשה עם דברים כאלה וזה מקל עליי את כאב הפרידה מברנדן (כן, זה שמו).

המלך מת, יחי המלך החדש (מי שלא יהיה).

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!