בשנים האחרונות הולכים וגוברים הקולות שקוראים לנו, צופי ואוהדי הכדורסל והספורט בכלל, להכיר בגדולתו של אחד, לברון ג'יימס.
הדיון עמוק. זר (לעולם הספורט) לא יבין את העוצמה שהוא מקבל (ולדעתי יקבל פי עשרות בשנים הקרובות כשנתקרב לפרישה של לברון).

מצד אחד, ניצב המיעוט הקטן שטוען שאפשר כבר להשוות את לברון למייקל. נדב כוכבי כתב על זה ואפילו מרשה לעצמו להציב את השאלה מייקל או לברון כשאלה לגיטימית, אפשר להשוות הוא קובע כבר בכותרת. אז לא, אי אפשר להשוות. מכל כך הרבה סיבות לברון הוא לא קרוב אפילו למה שמייקל היה. כמעט ברוב המוחלט של הפרמטרים שאני אזכיר בהמשך הטור מייקל עולה על לברון. בסיפא של הכותרת נדב דווקא צודק, "כבר אין צורך". הוא לא שם, לא קרוב להיות שם וזה גם לא יקרה כבר.

לברון בעיני הוא לא רק "לא ג'ורדן". הרוב מסכימים שג'ורדן הוא אחד ויחיד ואין בלתו. לברון מתחרה, כמו כולם, על המקום השני ולדעת לא מעטים הוא כבר השיג אותו כשהאליפות השבוע הייתה החותמת לכך.אלעד זאבי ושרון דוידוביץ' כתבו עליו בספר על 50 השחקנים הגדולים בדור האחרון, כשנתנו לו את המקום השני, שעוד נבין למה הם מיקמו אותו במקום הזה. כשראיתי בפעם הראשונה את הספר ואת הקביעה הזו קצת צחקתי. אני פחות מכיר את אלעד, אבל אוהב את שרון ואת הפרשנויות והכתבות שלו, מקשיב קבוע לפינה שלו בטל ואביעד והוא אף פעם לא עשה עלי רושם של מתריס. כנראה שהם באמת חושבים ככה.

פה נעצור ואבהיר שתי נקודות: הראשונה היא שבילדותי ובנערותי אהדתי את הלייקרס. קובי בראיינט הוא בעיני השחקן הגדול ביותר שראיתי, אגדה בסגול וזהב מבחינתי. ולכן אתם יכולים לפטור את הטור הבא בכך שאני משוחד (למרות שאני חושב שלא רק קובי גדול יותר מלברון).
הנקודה השנייה היא שאני לא שונא את לברון. אני לא הייטר ולא באתי להקטין את ההישגים שלו. הוא אחד השחקנים הגדולים ששיחקו את המשחק. הוא עשה דברים מדהימים בסדרות שבהן שיחק, קאמבקים מטורפים, מהלכים של היכל התהילה. הסדרה ב-2016 מול גולדן סטייט היא אחת הגדולות של שחקן וההישג הוא מטורף.

אז עכשיו אחרי כל ההקדמות אני פשוט אגיד את זה. קובי בראיינט היה שחקן גדול יותר מלברון, לפחות נכון להיום. לברון עוד לא סיים את הקריירה שלו ולכן אני לא אקבע את זה באופן חד משמעי וסופי, אבל אחרי 17 שנה בליגה ובגיל 36 אפשר לומר את זה – נכון להיום קובי בראיינט הוא השחקן הגדול יותר מבין השניים.

הגנה

אני אתחיל דווקא באספקט הזה במשחק כי עליו אין עוררין, או לפחות לא אמור להיות. קובי בראיינט הוא אחד משחקני ההגנה הגדולים ביותר שראה המשחק, יעידו על כך תשע בחירות(!!) לחמישיית ההגנה של העונה – הכי הרבה לשחקן – ועוד שלוש בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.
ללברון יש חמש בחירות לחמישיית ההגנה הראשונה ואחת לשנייה.

ההגנה של קובי משנה ומכריעה משחקים והסדרה מול בוסטון ב2010 היא דוגמה מעולה לכמה ההגנה של קובי יכולה לקחת משחקים וכפועל יוצא מזה גם לנצח סדרה. חפשו ביוטיוב את קובי עושה הגנה ותבינו לבד. אתם מוזמנים להתחיל בחמש דקות האחרונות של אולסטאר 2013 כשקובי שומר על לברון.

מספרים

ללברון יש מספרים טובים יותר. הוא משחק יותר דקות, קולע יותר, מוסר יותר, חוסם יותר, באחוזים טובים יותר (למעט באחוזי העונשין). לברון קולע טוב יותר לשתיים, הם קולעים פחות או יותר אותו דבר גם לשלוש (1.4/4.1 לקובי, 1.5/4.3 ללברון) ובכלל יש ללברון נתונים משוגעים של נקודות, מס' 3 בכל הזמנים והשחקן הכי צעיר שהגיע ל10,000, 20,000 ו-30,000 נק'. בצד הזה יש יתרון ללברון, אבל המספרים האלה לא מספרים את הסיפור כולו, צריך לשים אותם בקונטקסט הנכון של ההישגים.

קובי לעומת זאת, שחקן קלאצ' טוב יותר מלברון. הוא קלע יותר זריקות מכריעות מלברון. בדקה האחרונה של משחקים שהוכרעו בזריקות האלה ובעשר השניות האחרונות. הוא בעצם קלע יותר זריקות מכריעות מכל שחקן אחר ששיחק. נכון שהאחוזים שלו פחות טובים מלברון גם בזריקות האלו, אבל הוא פשוט לא יוותר עליהם בחיים, קשות ככל שיהיו. לברון כן.

האליפויות

ופה בעצם טמון ההבדל המשמעותי בין השניים, וזה לא רק האליפויות שנלקחו, אלא גם אלה שלא. לקובי יש חמש טבעות, ללברון אחת פחות בינתיים. קובי לקח שלוש מהן עם שאקיל, לברון לקח שתיים מהן עם וייד ובוש. את הרביעית והחמישית של קובי ב-2009 וב-2010 הוא לקח עם גאסול לידו. כל השאר היו שחקנים די בינוניים למאר אודום, טרבור אריזה, דרק פישר, ג'ורדן פארמר. לברון לקח את אליפות שלוש שלו עם קיירי אירווינג וקווין לאב לידו, את אליפות ארבע הוא לקח עם אנתוני דייויס.

בואו רק נפריך מיתוס אחד, שלברון עושה את הצוות מסביבו לטוב יותר. זו אחת הטענות העיקריות שאני שומע בשיח על לברון. זה לא נכון. הם אולי אוהבים לשחק איתו, הוא מוסר אסיסטים מצוין, אבל מאחר והוא לא משחק עם השחקנים האלה לאורך כל הקריירה אפשר לבדוק בקלות את הסטטיסטיקות שלהם איתו ובלעדיו – כמות זריקות, אחוזים. הסטטיסטיקות לא שונות. לא של קיירי, לא של לאב, לא של דיוויס. בצוות המסייע קובי אמנם לקח שלוש אליפויות עם שאקיל (והיה משמעותי בשלושתם) אבל שתי האליפויות האחרונות שלו הן החותמת האמיתית לאיכות. הצוות המסייע שלו היה בינוני במקרה הטוב.

יש כמה דרכים לנסות לדעת מי שחקן יותר טוב, אחת מהן היא (PER (Player efficiency rating, קיירי מספר 33 בכל הזמנים, לאב מספר 45. אנתוני דיוויס התברג איכשהו למספר 3(!!!), כן, זה בכל הזמנים, תמחקו את החיוך הציני. פאו גאסול למשל, מספר 50. זה הצוות שהיה ליד לברון וזה הצוות שהיה ליד קובי. אז נכון, יש עיוותים במדד הזה, אבל באיזו סטטיסטיקה אין? גם מי שלא חושב שאנתוני דיוויס כל כך יעיל (ורובכם המוחלט בוודאי חושבים ככה) אמור להסכים שהצוות של לברון באליפויות שלקח בקליבלנד ובלייקרס הרבה יותר טוב מאשר הצוות שהיה לקובי באליפויות האחרונות שלו. אגב, אחד העיוותים המרכזיים במדד היא שהוא מודד יכולות התקפיות, קובי כאמור היה אחד משחקני ההגנה הגדולים ששיחקו.

נחזור לאליפויות. לקובי מאזן של 5-2 בגמרים שהגיע אליהם, ללברון 4-6, זה שש בצד של ההפסדים למי שפספס, שישה גמרים שהוא הפסיד, שניים מהם בסוויפ (ועוד שניים עם ניצחון אחד). אבא של נוח אמר לי שעצם העובדה שלברון הגיע לכל כך הרבה גמרים מראה כמה גדול הוא, אבל לברון לא "רק הפסיד" חלק מהגמרים האלה, הוא די נחנק בהם. שוב, זה לא מוריד מההישגים הגדולים שלו בגמרים שלקח, אבל ההפסד בגמר של 2007 בסוויפ לספרס וב-2011, כשהוא כבר עם הטריאומווירט של מיאמי, לדאלאס של נוביצקי, כשדאלאס מנצחים שלושה משחקים ברציפות כדי לסגור 2-4 את הסדרה, ההפסד לאורלנדו בגמר המזרח ב-2009 אחרי שהיה ה M.V.P של העונה הסדירה וב2010 אחרי ששוב היה ה M.V.P של העונה והפסיד לבוסטון תמיד ישבו לג'יימס על הכתף.

לקובי יש על הכתפיים את ההפסד ב2004 לפיסטונס, הפסד שעזר לו לפרק את הצמד עם שאקיל וההפסד לבוסטון של 2008. מהצד השני, צריך לזכור את הקאמבק המדהים של לברון עם קליבלנד מול גולדן סטייט שניצחה 73 משחקים באותה עונה, אחד מהגמרים הגדולים שראיתי ואת הסדרה של קובי מול בוסטון ב-2010 כשהוא מנצח את משחק 7 עם שתי אצבעות שבורות ביד ימין, אבל עם 15 ריבאונדים ומהלכי הגנה מדהימים.

לברון הוא שחקן ענק, אחד הגדולים שדרכו על המגרש, הוא עשה דברים מדהימים, אבל חסרים לו עוד כמה אינצ'ים ובעיקר עוד אליפות אחת לפחות כדי להיות בשורה הראשונה באמת. כשלברון נכשל פעם אחר פעם לקחת אליפות בקליבלנד הוא בחר לברוח מהעיר שהעריצה אותו ולשחק עם אולסטאר נוסף (אולסטאר וחצי) כדי לקחת אליפות. כשקובי רצה לעלות מדרגה הוא העיף מהקבוצה את אחד הסנטרים הגדולים ששיחקו רק כדי להוביל לבד את הקבוצה לניצחון. גם אחרי עונות שחונות הוא נשאר ועם קבוצה בינונית הוא הלך עד הסוף, פעמיים. יכול להיות שדעתי תשתנה עד שלברון יפרוש, אם כן, אני מבטיח לכם לכתוב גם על זה.

אני יכול להבין את מי שחושבים שלברון הוא השחקן השני בהיסטוריה, יש לזה טיעונים די חזקים, אני פשוט חושב שהם טועים. לברון נעלם לגמרי ביותר מידי משחקים וסדרות משמעותיות, הוא לא שחקן הגנה גדול מספיק שהמהלכים שלו בהגנה משנים משחקים וההפסדים שלו בעונות מסוימות מכתימים מספיק את הקריירה המפוארת שלו עד כה.

והאמת? בכל יום נתון, בהתקפה האחרונה של המשחק, כשאני בפיגור, אני שם את הכדור ביד של קובי ולא של לברון.

*אני גם שם את הכדור בידיים של בירד ולא של לברון אבל זה כבר חומר לטור אחר.