כל מי שקצת מעורה בספורט בישראל ובאקטואליה בכלל, יודע שהבעלים של ביתר ירושלים, משה חוגג, מנסה להכניס שותף מאיחוד האמירויות לבעלות על הקבוצה. פרט לזרם הגזעני באוהדי בית"ר, המהלך של חוגג אינו מקבל ביקורת ואף זוכה לתמיכה רחבה. אפשר להבין זאת, שכן מהלך כזה יתרום לקידום הספורט ובפרט לליגת העל שמשוועת לתחרות, וכן הוא יתרום לקידום היחסים בין המדינות.
יחד עם זאת, מי שתומך בהחלטה של חוגג מתעלם מסוגיה קריטית אחת – האם ראוי בכלל שחוגג יקבל החלטה כזו. האם לבעלים עומדת הזכות לפעול בניגוד לעמדתם של (חלק) מהאוהדים ולשנות את צביון הקבוצה? הסיבה שהסוגייה החשובה הזו נעדרה מהשיח טמונה במעמד הבעלים בספורט הישראלי.
בספורט הישראלי מעמד הבעלים זוכה לכבוד מיוחד. הדוגמה הבולטת לכך בשנים האחרונות היתה הענקת פרס ישראל לשמעון מזרחי, כשגם יענקל'ה שחר מוזכר כמועמד פוטנציאלי לקבלת הפרס, אבל הכבוד המיוחד הזה חורג ממסגרת הממסד. בתקשורת הספורט מבקרים רק בעדינות בעלים ונוטים לבטל ולהתנגד לביקורת על בעלים בטענה שבעל המאה הוא בעל הדעה, ושעלינו להודות על כל שקל שהוא תורם לענף. אצל האוהדים, היחס לבעלים הוא יותר מסויג. הביקורת שלהם כלפי הבעלים עשויה להיות מאוד חריפה ובמקרים מסוימים אף אלימה, אך במקרים רבים, ובייחוד אם הקבוצה מצליחה, היחס לבעלים הוא של הכרת תודה מוגזמת ושל התבטלות בפניהם.
אם בכל זאת אתם צריכים עוד המחשה למעמד המיוחד של הבעלים, חשבו מי נוכח במשחק כדורגל ללא אוהדים בתקופת הקורונה. נוכחותכם של השחקנים, צוות האימון והשופטים הכרחית לקיום המשחק, אבל לא כך נוכחותו של הבעלים. איני תמים, אני מבין מדוע במציאות של הספורט הקפיטליסטי מי שהשקיע את הונו בקבוצה יקבל את הזווית הטובה ביותר כדי לבחון מה הכסף שלו עושה על המגרש. בכל זאת, התמונה הזו של הבעלים צופה במשחק לבדו ממרום היציע, בזמן שכל האוהדים בבית, גורמת לפרקים לתחושה שמא מדובר בקבוצה הפרטית שלו, באיצטדיון הפרטי שלו, בענף הפרטי שלו.
הרשו לי להסביר מדוע אני חושב שמעמדם הרם של הבעלים אינו מוצדק. הסיבה המרכזית למעמד הבעלים היא שהשקעתם נתפסת כתרומה, אך אם להעמיד דברים על דיוקם, ההשקעה בקבוצת ספורט מקצוענית אינה בגדר פילנתרופיה. נכון הדבר שחלק מהבעלים עוסקים בפילנתרופיה באמצעות הקבוצה, ויש להעריך פרויקטים למען הציבור שהבעלים מפעילים, אך מדובר בפעילות משנית לפעילות העיקרית שהיא ניהול קבוצת כדורגל מקצוענית. נכון גם הדבר שההשקעה של הבעלים אינה תורמת לו בלבד, אלא לקהל אוהדים רחב, אך הדבר לא מעיד על כך שמדובר באלטרואיזם כלפי אותם אוהדים. כמו כן, נכון שרק מיעוט מהבעלים מרוויח כסף מהבעלות על הקבוצות, אם באופן ישיר על ידי ניהול נכון ואם דרך מוניטין וקשרים שהם יוצרים (בעיקר עם גורמים בעיריות); אך הפסד כסף לא הופך את הבעלות לפילנתרופיה, ממש כמו שאנחנו לא מגדירים כך תחביבים אחרים שאנחנו "מבזבזים" עליהם כסף.
בעלי קבוצות הם מיליונרים ומולטי מיליונרים, במצבם הכלכלי הם לא מסתפקים בתחביבים הרגילים, ואם הם אוהבים ספורט, קבוצת כדורגל היא הצעצוע האולטימטיבי עבורם. על אף שהבעלות חושפת את הבעלים לביקורת ציבורית ולזעם מצד אוהדים, היא טומנת פוטנציאל אדיר של אהדה ציבורית רחבה, מספקת ריגוש, ומעניקה הזדמנות לחיכוך ישיר עם הזירה הספורטיבית, החל מחדר ההלבשה ועד המנהל המקצועי שאולי בעבר היה שחקן נערץ. אלה הדברים שהופכים את הבעלות לפנטזיה רווחת כמעט אצל כל אוהד ספורט, ואלה הדברים שמחזיקים אנשים כמו יענקל'ה ואיזי בכדורגל, ושמשכו אליו אנשים כמו משה חוגג. עם כל הכבוד להנאה שבניהול מצליח של חברת רכב או חברת אזעקות לרכב או חברת מטבע קריפטוגרפי, ספק אם הן יכולות להתחרות בהנאה שבתחרות על תואר.
סיבה מרכזית נוספת שבגינה יש לערער על מעמדם המיוחד של הבעלים, היא שהבעלות שלהם על הקבוצה אינה בלעדית והם לכל היותר שותפים של האוהדים. הערך של הקבוצה ושל ענף ספורט באופן כללי נגזר במידה רבה מהאוהדים שלהם. מכבי תל אביב בכדורסל אינה אותה קבוצה ללא מאות אלפי אוהדים שפזורים ברחבי המדינה, הכדורגל הישראלי אינו אותו כדורגל ישראלי לולא היותו ענף הספורט הפופולרי במדינה, הפועל ירושלים בכדורגל לא נשארת אותה קבוצה כשעזבו אותה אוהדיה והקימו את הפועל קטמון, וספק אם משה חוגג היה רוכש את בית"ר ירושלים אילולא הקהל שלה. האוהדים לא רק מוסיפים ערך לקבוצה, אלא בעצם האהדה הם רוכשים בה מניה לא כתובה. האוהד והבעלים שניהם הם חלק מהקבוצה, אך בעוד שהבעלות היא ברת תחליף וזמנית, האהדה היא בלעדית ונצחית.
בשבועות האחרונים נוכחנו לדעת שארגון לה פמיליה הוא אחד מנושאי הדגל נגד המעמד המיוחד של הבעלים. במאבקם נגד המהלך של משה חוגג, הפלג הגזעני בקרב אוהדי בית"ר מערער על האומניפטונציה של מוסד הבעלות, ומדגיש בפני חוגג ובפני כל מי שעוקב אחר ההתרחשות – אנחנו הקבוצה. מבחינתם, חוגג אולי שם את הכסף, אבל הם מתווים את הדרך, הוא אולי מכתיב את מדיניות הרכש, אבל הם מכתיבים את המדיניות הערכית. אנשי לה פמיליה ראויים לכל גינוי ובוז על הערכים הגזעניים שלהם, אבל מבחינת המאבק המעמדי, כאוהדים, קשה שלא להזדהות איתם. הם תמיד היו ותמיד יהיו שם בשביל הקבוצה וכחלק מהקבוצה, והוא, שהגיע רק לפני שנתיים, מקבל פתאום זיכיון על הציביון של הקבוצה רק מתוקף העושר שלו?
אם מנקים את הגזענות ואת הצבע הצהוב, ולאור הקרבה הגיאוגרפית, קשה להבחין אם המסרים שלה פמיליה מהדהדים הם של אוהדי בית"ר או של אוהדי הפועל קטמון (היום ירושלים). יתרה מכך, בשונה מקטמון ומאוהדי הפועל פתח תקווה, שגם כן ידועים בכך שחתרו נגד מוסד הבעלות, המאבק של אוהדי לה פמיליה ייחודי בכך שהוא ניצת על רקע ערכי בלבד, לא מקצועי ולא כלכלי. לא זו אף זו, הם מוכנים להקריב באופן משמעותי את ההישגיות הספורטיבית, ולו רק כדי לשמור על הערכים שהם משייכים לקבוצה.
במאבק בין חוגג ולה פמיליה, העמדה שלי חד משמעית. המלחמה בגזענות חשובה הרבה יותר מהמאבק על מקומם של האוהדים לעומת הבעלים בקבוצות הספורט. יחד עם זאת, לטובת הספורט ואני חושב שגם לטובת בית"ר, אסור שההחלטה על הכנסת בעלים ערבי לקבוצה תתקבל על ידי חוגג בלבד. אם לבית"ר יש אוהדים שתומכים בהחלטה הניהולית של חוגג, ויש לה, עליהם להישמע. מעבר לכך שבפעם האחרונה שבעלים של בית"ר לקח החלטה דומה באופן עצמאי היא נחלה כישלון חרוץ. גם באופן עקרוני, סוגיות ערכיות כגון אלה כדאי שיהיו מוכרעות על ידי האוהדים.
חוגג אמנם מחזיק בבעלות הכלכלית על הקבוצה, אבל האוהדים הם אלה שבמשך שנים של אהדה רכשו את הבעלות הרגשית והערכית עליה; ביתר היא קודם כל הקבוצה שלהם, ולכן, גם האחריות היא קודם כל שלהם.
