מבלי ששמנו לב זה היה החודש הכי פוליטי של הכדורגל הישראלי מזה שנים רבות.

בניגוד למה שניתן לחשוב, שיתוף הפעולה הלא רשמי בין הפנאטיקס ללה פמיליה באלימות נגד מפגינים דווקא מעיד על השחיקה של תפקיד הפוליטיקה בספורט, לפחות במובנה הישן. בעבר לכל קבוצה היתה זהות פוליטית ואף מפלגתית ברורה.

החל משנות ה-80, במקביל לתהליכים של הפרטה ומסחור בכדורגל הישראלי, החלו קבוצות הכדורגל לאבד את זהותן. שיאו הסמלי של התהליך הוא במשחק השרוכים המפורסם. באותו משחק, הפועל בית שאן, קבוצה שהוקמה על בסיס ערכי שמאל על ידי ההסתדרות כזרוע המבצעת של מפא"י, תמכה באופן ברור בבית"ר ירושלים הימנית; ולא בקבוצת האם מתל אביב. בכך בית שאן התנערה מהזהות השמאלנית שלה, אם כי היא לא עברה לימין, אלא שהיא פשוט ויתרה על המימד הזה בהתנהלות שלה.

אין בכך כדי לומר שלמנהלים, אוהדים ושחקנים של קבוצות כדורגל אין עמדות פוליטיות, בהחלט יש, אלא שלאלה אין כמעט השפעה על ההתנהלות והאג'נדה של המועדונים כקולקטיב. אמנם בית"ר ירושלים עדיין עומדת כסמל לקבוצה שהיא פוליטית במובהק, ולכן פוליטיקאים מבקרים במשחקים שלה, מביבי דרך בן גביר ועד טיבי, אך בית"ר היא היוצאת מן הכלל. ראיה לכך היא שאוהדי מכבי ת"א התנהגו באותה לאומניות קיצונית ממש כמו אוהדי בית"ר, אלא שלהתנהגות שלהם אין קשר למועדון; מדובר בלאומנים שבמקרה גם אוהדים של מכבי, באותה מידה הם היו יכולים להיות אוהדים של בני יהודה או מכבי שעריים; וכן אפילו בין אוהדי הפועל אפשר למצוא ימניים קיצוניים. לזהות הפוליטית של האוהדים, כבר אין כמעט קשר לזהות המועדון.

בהיעדר המאבק הפוליטי בין קבוצות, נכנס לזירת הכדורגל שלנו מאבק פוליטי אחר. הפעם הוא לא מתנהל בין הקבוצות אלא בתוכן, ובאופן רחב יותר בענף כולו. במקום מאבק בין שמאל לימין, מדובר במאבק בין שמרנות לפרוגרסיביות. בין ערכים של לאומיות, פרקטיקולריות, פטריארכיה וקידוש הסדר הקיים, לערכים של שוויון, פמיניזם, אוניברסליות וחתירה לשינוי. המאבק הזה בא לידי ביטוי באופן מובהק בפרשת מיכה ואצילי והילדות. מעבר לאפשרות של אוהדי כל הקבוצות להקניט את אוהדי המכבי, הפרשה העלתה מחלוקת אמיתית קשה באשר למשמעות המעשים של השניים, ובהמשך באשר לתגובה הרצויה – בין הגישה הפרוגרסיבית שקראה לנידוי מהקבוצה והכדורגל הישראלי בכלל בקצה אחד, לגישה השמרנית שקראה המשך הקריירה שלהם כרגיל בקצה השני.

ביטוי נוסף למאבק הוא הדיון באשר ללגיטימיות של קפטן נבחרת שאינו שר את ההמנון הלאומי. מצד אחד אלה הטוענים שבמדינה דמוקרטית לכל אחד הזכות להיות קפטן ולהחליט כיצד הוא ינהג בעת ההמנון, ומהצד השני הטוענים שבמדינה יהודית, ראוי שהקפטן יכיר בנפש היהודית ההומיה.

הכדורגל הישראלי הוא עדיין זירה שמרנית, אבל אי אפשר להתעלם ממגמה של פרוגרסיביות. אפשר לשים לב למגמה הזו בפרוייקטים של דו-קיום ונגד אלימות נשים שמארגנות הקבוצות, בגידול במספר היחסי של אוהדות באיצטדיונים, בבעלים הראשונה שהיא אישה בליגת העל, בכך שנהמות כלפי שחקנים שחורים הפכו לפחות לגיטימיות, בכך שמחצית הרכב הנבחרת מורכב מבני מיעוטים כולל הקפטן, וגם ניתן לראות זאת בתגובה החריפה של מיטש גולדהאר לפרשה. חשבו לכם איך היה נוהג שמעון מזרחי, בעלים יותר ותיק באותו המועדון, לו שניים מהכוכבים שלו היו מסתבכים בפרשה דומה. האמת היא שאין צורך לדמיין, בראיון עמו מזרחי כבר הבהיר את עמדתו לפיה "מועדון צריך לעמוד מאחורי שחקניו".

המאבק בין שמרנות לפרוגרסיביות בכדורגל הישראלי רחוק מלהיות מוכרע, ולמעשה ספק אם אי פעם תתקבל הכרעה. זהותו הערכית והפוליטית של הכדורגל שלנו היא דינאמית ותלויה בקשורת, בבעלים ובשחקנים. לא פחות מאלה, הזהות של הענף תלויה גם באוהדים. ממש כמו לה-פמיליה, אוהדי הכדורגל בארץ כבר אינם  משתתפים פאסיביים במאבק, הם כבר לא מסתפקים רק באהדה של הקבוצה שלהם, אלא יש להם עמדה לגבי איך אמור להיראות הענף, והעמדה הזו תשמע. אנחנו אוהדי התקופה, התקופה היא פוליטית.