ביום שהקהל יחזור למגרשים, נצא מוקדם יותר מהעבודה. הרבה יותר מוקדם. סביר שלא נהיה מרוכזים באף ישיבה או מייל, אפשר לוותר עלינו כבר מארוחת הצהריים. ממילא הראש שלנו לא יהיה מפוקס, כי המחשבות יהיו על הכסא שלנו במגרש.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, נקרא כל כתבה בשקיקה, נתרגש מכל פוש מכל אתר, ננתח את ההרכבים, את המחליפים ואת היכולות של שחקני הסגל הרחב. נקנא בהם שהם ישבו קרוב קרוב להצגה הגדולה, לעיני מגרש מלא. סוף סוף.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, הכל יהיה מוכן לילה לפני. המנוי, הצעיף, החולצה, התחתונים. ששום דבר לא ישתבש, ששום דבר לא יתפספס, שלא נהיה אשמים בכלום.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, נראה סרטונים של משחקי עבר, אבל נתרכז רק ברעש שבוקע מהיציע כשהכדור נושק אל הרשת, ושוב ושוב. ניזכר בשירים, נמצא את עצמנו מזמזים אותם כשאנחנו מחכים למעלית או בתור לסופר. נתעלם מהמבטים של העוברים ושבים. מסכנים, הם פשוט לא יודעים איזה חג יש היום.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, לא יהיה אכפת לנו מבעיות חניה, מהמדרגות הלא נגמרות או מהמחירים במזנון. נגלה סבלנות בתור, נחייך לבחור שמסתיר לנו וגם לאלו ששמרו שורה שלמה עם צעיף. נחבק ממושכות את החברים ליציע שהפכו פתאום לחברים לווטסאפ, נזכר ברגעים שבהם נפלנו יחד מהיציע אחרי גול או החמצה, נתנצל בפני היושבים מתחתינו על הפעם ששפכנו עליהם שתיה מעצבים אחרי חילוף מיותר של המאמן.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, לא נפסיק לשיר מהפתיחה ועד לסיום, כמו כל אחד שפתאום מעריך מה היה לו לפני שנעלם. נתבונן בתדהמה במחזה שפעם היה כל כך שגור. בעשרות אלפי האנשים שהגיעו בצבע אחיד בשביל מטרה משותפת, כמו ביום חתונה של משפחה או בצו 8.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, כל אחד ואחד מאיתנו יזכור מה הוא לבש, איך הוא הגיע וכמה נגמר. הוא לא ישכח את היום הזה כל החיים שלו. כמו את הפגישה הראשונה עם האהובה שלו, כמו את היום שהוא קיבל רישיון נהיגה, כמו את שער האליפות הראשון שהוא ראה.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, נחווה אושר, התרגשות וגם אנחת רווחה ענקית. נכון, בשבוע שאחרי כל הדברים האלו כבר יראו לנו מובנים מאליהם, אבל באותו היום? אין סיכוי. כי ביום שהקהל יחזור למגרשים, זה היום שהכדורגל יחזור למגרשים ואיתו, החיים.