באנו לשנות – על 6 שחקני NBA שמשפיעים גם מחוץ לקווים

בקיץ לברון ג’יימס תפס כותרות לא רק על כדורסל, אלא גם על פעילות חברתית והעימות המתוקשר עם הנשיא טראמפ. האם הוא מקרה מיוחד או שעידן הרשתות החברתיות והתקשורת המודרנית יוצר מגמה בה ספורטאים הופכים גם לאנשי ציבור? 6 דמויות בNBA בשנות ה-2000 שמספקות כמה סיפורים מעניינים שפחות קשורים בספורט

לברון ג'יימס
Credit to “LeBron James” Facebook page

ספורט ופוליטיקה הולכים יד ביד. תחרויות בינלאומיות הן ביטוי ללאומיות, רוב המועדונים מזוהים עם אג’נדה פוליטית מסוימת. אבל במיוחד בעידן הגלובלי, בו יחסי ציבור חשובים לספורטאי כמעט כמו העבודה במגרש או בחדר הכושר, הם לרוב יעדיפו לשמור את החלק הזה לאוהדים או לפוליטיקאים שמוכנים להביך את עצמם ולא להסתכן עם אמירות שנויות במחלוקת שיכולות להרגיז.

ובכל זאת, יש גם ספורטאים שהבינו שהפופולריות היא כוח, שיכולה לעזור לסחוף לשינוי חברתי, או סתם כאלה שהחליטו שהם לא מוכנים להנמיך פרופיל. ליגת הNBA, שהיא מאוד מגוונת מבחינה אנושית, מאגדת לא מעט מהם.

 

אייקונים בעל כורחם

אלן אייברסון

בסדרת הנטפליקס “לוק קייג'”, העוסקת בגיבור-על אפרו-אמריקאי שנלחם בפשע בהארלם, בוחרים היוצרים להכניס אותנו לאווירה באמצעות סצנה בה מספר דמויות מפתח יושבות במספרה שמשמשת כפרלמנט השכונתי ומדברות בערגה על שנות ה-90 בNBA, כשהכדורסל עוד היה משחק של גברים בניגוד ל”אנשי האינסטגרם” של היום. אם לדייק בעובדות, הכדורסל של היום הרבה יותר פיזי, אבל משהו בטייפ קאסט של כוכב ה-NBA השתנה, וכשמדברים בגעגועים על הכוכבים של פעם, אחד מהם הוא ללא ספק אלן אייברסון, הסופרסטאר האחרון שהצליח באמת לגרום לאי נוחות אצל הלבנים העשירים שמנהלים את הליגה.

“התשובה” היה מקור השראה לכל ילד עם גוף ממוצע שחולם לשחק לכדורסל. עם ה-1.80 שלו הוא הצליח להוציא את המיץ גם לג’ורדן, קובי ולברון, כל אחד בתורו, וב-2001 זכה בתואר ה-MVP אחרי שסחב את פילדלפיה לגמר הגדול עם צוות מסייע חלש מאוד. אבל לפני הכל היה מדובר בסיפור סינדרלה על ילד שנולד בשכונת עוני בוירג’יניה לאבא עבריין ואמא בת 15 וכבר הגיע לכלא בעצמו. הוא הצליח להתייצב, להגיע לקולג’ ולהפוך לסמל למקצוענות בזכות הכדורסל, אבל תמיד דאג להזכיר לנו מאיפה בא.

אלן אייברסון, קובי ברייאנט
Credit to “Allen Iverson” Facebook page

סופרסטארים כמו לברון ג’יימס, סטף קרי, קווין דוראנט וכריס פול מייצגים בגאווה את הקהילה האפרו-אמריקאית ומרימים את הכפפה בכל מאבק נגד גזענות, אבל תמיד תראו אותם בחליפות מכובדות, מחייכים יפה למצלמות ומדברים באנגלית רהוטה ונטולת סלנג, מה שאפשר לכנות “מודל ברק אובמה”. אייברסון פחות דיבר, אלא פשוט סירב להתיישר עם כללי המשחק וסימני ההיכר של הכוכב שנהג גם להקליט שירי ראפ במהלך הקריירה ולנהל טראש טוק קולני עם יריביו היו תמיד ראסטות, טי שירטים גדולים ושלל שרשראות, וכשהקומישינר דיוויד סטרן הכניס לליגה קוד לבוש שאסר על בגדי היפ הופ ונתפס כגזעני, הוא גם הפך לסמל המאבק של השחקנים לחופש תרבות.

גם על סגנון המשחק הסוליסטי, שקצת תקע אותו בין 2 עמדות הגארד ואולי מנע ממנו להפוך לאפילו יותר גדול, הוא אף פעם לא ממש טרח להתנצל, ועדיין היינו שמחים לעוד שנתיים-שלוש מהדבר הזה.

 

בקי האמון

קיץ 2014 היה בסימן ירח דבש של סן אנטוניו, אחרי שלקחה אליפות מרגשת וקטעה את השושלת של לברון ג’יימס ומיאמי עם תצוגת תכלית של כדורסל קבוצתי. על הדרך הם גם עשו היסטוריה, כשמינו לעוזרת של פופוביץ’ את כוכבת קבוצת הנשים המקומית שבדיוק פרשה והפכו לפרנצ’ייז הראשון שממנה אישה לצוות האימון. כששאלו אותה איך תשתלב בעולם כל כך מאצ’ואיסטי, היא השיבה בבדיחות שמהר מאוד פופוביץ’ יצעק גם עליה מספיק חזק כדי שלא נרגיש את ההבדל.

אז מה הסוד? בקי האמון העידה ש”לשמוע שאני לא יכולה זה סיפור חיי”, ובאמת היכולת שלה להתעלם מרעשי רקע ולהתעסק בכדורסל כבר עמדה למבחן לא פעם. כמו שלא הקשיבה למי שאמר לה שלסטודנטית בגובה 1.68 אין מה לחפש בכדורסל מקצועני או למי שחילק לה ציונים בפטריוטיות אחרי שלא קיבלה זימון לנבחרת לאולימפיאדת בייג’ינג והלכה לייצג את רוסיה, גם לא ממש היה אכפת לה מה חושבים על הרעיון של אשה בNBA ובקיץ 2015 היא כבר הובילה את הספרס לאליפות ליגת הקיץ ואף אחד לא חשב יותר שמדובר בגימיק.

כמו האירופאים הראשונים שכיכבו בליגה, גם היא פתחה דלת כששנה אחרי הביאה עוד עוזרת מאמן (ננסי ליברמן בקינגס) והיד עוד נטויה. האם נראה בקרוב מאמנת ראשית? אולי זאת תהיה היא (מילווקי בדקה את האופציה מאוד ברצינות בקיץ האחרון), אולי מישהי אחרת, אבל אין ספק.

הפסקה נכתבה בסיוע שירה עבו מ”המקום הכי חם בגיהנום”

https://www.ha-makom.co.il/post/shira-becky-hammon

 

אחד בשביל כולם

ג’ייסון קולינס

איך הצליח סנטר, שבשנות השיא שלו סיפק ממוצעים שעומדים סביב ה-6 נקודות ו-6 ריבאונדים, להטביע חותם בליגה ומה כבר יש לכתוב עליו?

באפריל 2013, אחרי 12 שנות קריירה כשחקן אפור ודי אלמוני, התראיין קולינס לsports illustrated, ופתח במילים “אני שחקן NBA. בן 34. אני שחור. ואני הומוסקסואל”. בכך הוא הפך לספורטאי הראשון ב-4 הליגות המקצועניות בארצות הברית שיוצא מהארון, ומהעדויות על הפחד מהתגובות בחדרי ההלבשה, הסטיגמה שתידבק בו כשחקן רך (ומדובר בשחקן שהטיקט העיקרי שלו היה קשיחות ומלחמה בצבע) בהחלט אפשר היה להבין למה.

התגובות היו ברובן מפרגנות, ואנחנו נוהגים לחשוב שאנחנו בעידן בו למדנו לקבל את השונה, אבל קולינס פתח פצע שהרבה פחדו לגעת בו. בכל הקשור להשפעות חברתיות, ליגת ה-NBA (די בדומה לכל עולם הספורט) זוכה להרבה שבחים על הדרך בה היא מקדמת מאבק בגזענות ופותחת דלת לשיקום ולמוביליות חברתית ללא מעט ילדים משכונות עוני, אבל יש גם צדדים פחות יפים שנוטים להצניע, ואחד מהם הוא בלי ספק ההומופוביה שגם במאה ה-21 עדיין חיה ובועטת.

בשנתיים האחרונות יצאו מהארון 2 כדורסלנים ישראלים, אורי קוקיה וגילי מוסינזון והיו להם לא מעט חשבונות לסגור עם מאמנים, מנהלים וקולגות לקבוצה על כך שלאורך כל הקריירה נאלצו לשמוע באימונים לא מעט ביטויים כמו “ילדות עם קוקיות” ו”חבורת קוקסינלים” כדבר שבשגרה וגרמו להמשיך להסתתר. הם ועוד ספורטאים רבים, אומרים תודה.

 

לברון ג’יימס

אמנם עבור הקורא הממוצע מדובר ברכילות, אבל יש משהו מאוד לא שגרתי בכסאח שמתחולל בשנה האחרונה בין נשיא ארצות הברית לגדול הספורטאים האמריקאים הפעילים, שהפך לקונטרסט למייקל ג’ורדן ששמר על נייטרליות כי “גם רפובליקאים קונים נעליים”.

אז נכון שבסכומים שלברון מרוויח זה לא ממש אמור להדאיג אותו, ואנחנו בעידן הרשתות החברתיות בו הרבה יותר קשה לשמור על שקט בנושאים על סדר היום, ועדיין, מאז מוחמד עלי בשנות ה-60 קשה להיזכר בספורטאי ברמה הזאת שהיה כל כך מעורב וקולני בנושאים פוליטיים. זה התחיל במיאמי היט, שסחף את שחקני הליגה לעלות לשחק עם חולצות שחורות עם הכיתוב I can’t breathe כמחאה על אלימות משטרתית שהובילה לרצח של אזרח אפרו-אמריקאי בחניקה, ובקיץ האחרון, כשהוא אחרי עונה מתישה ובשיא ההתלבטות אחר היעד הבא, הוא מצא גם זמן לפתוח בית ספר “הזדמנות אחרונה” באקרון, עיר הולדתו.

ב-2 מערכות הבחירות האחרונות ג’יימס היה מהתומכים והתורמים המובילים של המפלגה הדמוקרטית וכנראה שלא רק בכדורסל הוא ממש שונא להפסיד כי הוא ממשיך לעשות לנשיא את המוות. בשנה שעברה הוא היה הראשון לתת רוח גבית לסטף קרי ולנמסיס הספורטיבית מגולדן סטייט שלא הוזמנו לביקור המסורתי בבית הלבן בגלל התבטאויות נגד הנשיא, מה שהצית סולידריות וחזית אחידה של שחקני הליגה נגד טראמפ, שבקיץ לא הצליח להסתיר את המרמור ותקף את לברון אישית דרך ציוץ בטוויטר בו הוא לועג לעיתונאי דון למון ש”מצליח במשימה הקשה לגרום ללברון להיראות חכם” וחתום בעקיצה “I like Mike”. הציוץ, שנכתב באמצע פגרה ארוכה שהפכה אותו לאייטם חדשותי לגיטימי, קומם מיד את רוב שחקני הליגה ולא מעט מעריצים, אמנים ואנשי ציבור, שלפני כן לא התבטאו נגד הנשיא.

הפרשה הזאת לא תיזכר כאבן דרך בפוליטיקה האמריקאית, אבל עדיין, לראשונה האיש שהוולגריות שלו בדרך כלל מזכה אותו במחיאות כפיים, נראה כאילו הוא מתחרט ולהביך את טראמפ בטוויטר זה בהחלט ניצחון חוץ מרשים.

לברון לא אמר שום דבר שלא אמרו ספורטאים לפניו ואחריו, ויחסי הציבור שלו לא נפגעו (כמו שהיטיב לנסח הפרשן ערן סורוקה: “לאחרונה לא מעט אנשים הולכים לרופא ומנסים להבין מה השתבש אצלם שהם כבר לא מצליחים לשנוא אותו”), אבל לספורטאי שהוא מזמן גם מותג יש לא מעט יכולת השפעה, והוא בעיקר מציב נורמות לספורטאים שהם גם דמויות ציבוריות ויש להם תפקיד בשינוי חברתי, וזאת מורשת שעשויה בהחלט להישמר.

לברון
Via NBA official facebook page

 

חסרי הבושה

אנאס קאנטר

טורקיה יכולה להתגאות בכך שב-20 השנה האחרונות יש לה באופן עקבי ייצוג של 3-5 שחקנים בליגת הכדורסל הטובה בעולם, רובם מוכרים לא רק לעכברי הכדורסל. אבל הנבחרת הלאומית כבר שנים מקרטעת, ובטורנירים גדולים מתחרה בעיקר על תואר שיאנית ההברזות שגם אליפות אירופה ביתית בקיץ שעבר לא הייתה מספיק חשובה לכוכבים כדי לוותר על הפגרה.

אצל סנטר הניקס, שמעמיד את הממוצעים הכי גבוהים בקרב בני ארצו, הסיפור הוא ביזארי במיוחד וארצות הברית משמשת לו לא רק מקום עבודה, אלא גם מקלט מדיני. קאנטר הוא בן למשפחה שתומכת באיש הדת פתהוללה גולן, מאדריכלי ההפיכה הצבאית נגד ארדואן, מה שכבר הפך את אביו לטרוריסט מורשע. גם אנאס הפך בעקבות סרטון ויראלי ומספר ציוצים בטוויטר, שכללו בין היתר השוואות בין ארדואן להיטלר, לאחד מאלפי אזרחים טורקים שהואשמו בהעלבת הנשיא, ונשפט (לא בנוכחותו) ל-4 שנות מאסר, מה שמונע ממנו לבקר במולדתו. השחקן מצידו מסרב להתרגש, ומבהיר ברשתות החברתיות ובראיונות שהוא ימשיך להילחם על חופש הביטוי והדמוקרטיה ושטוב לו לחיות בארצות הברית ולהתעסק בכדורסל.

על המגרש, הגבוה, שבגיל 26 לא קרוב לעמוד בציפיות שהיו ממנו כשנכנס לליגה, סובל מלא מעט ביקורת על הרכות בצבע והבריחה ממגע, אבל מסתבר שמי שמפחד להתעמת עם אמביד ואנתוני דיוויס, לא ממש מפחד להתעמת עם אחד הדיקטטורים המסוכנים בעולם.

 

סטיב נאש

יכול להיות שבין קוראי הטקסט נמצאים מספר אוהדי פיניקס נאמנים שחווים איתה כבר 8 שנים שחורות ומשלמים את המחיר על כך שהתחילו לעקוב אחרי ה-NBA באמצע העשור הקודם, כשהיא הייתה הקבוצה המלהיבה בליגה בניצוחו של שחקן שכל מי שראה מתגעגע אליו. הרכז הקנדי, שזכה בתואר ה- MVP שנתיים ברציפות, היה שחקן התקפה בחסד והרבה לסחרר אותנו עם מסירות מדויקות, סלים בלתי אפשריים וHat-tricks שייבא מנעוריו ככדורגלן, חבר קבוצה אידיאלי ששדרג את כל מי ששיחק איתו בכמה דרגות ובאחד הגיבורים הטראגיים הגדולים בתולדות המשחק שפרש בלי אליפות אחרי הרבה כמעטים.

אז איך הוא בכל זאת הצליח להרגיז לא מעט אנשים? מבחינת האופי תמיד משהו אצל נאש הרגיש לא שייך לליגה, וחלק מזה היה שהוא עסק בפוליטיקה הרבה לפני שזה היה פופולרי ובנושאים פחות פופולריים. לצד הסכומים הנכבדים שתרם לארגונים סביבתיים ולמדינות עולם שלישי, הוא הדגיש תמיד את זהותו כקנדי וקרא תיגר על התרבות והמנטליות של האמריקאים. הוא סירב לפרסם חברות מסחריות שלא עלו בקנה אחד עם עקרונותיו, ומעולם לא חסך בביקורת על הממסד כשהשיא הגיע בהתנגדות למלחמה בעיראק.

הימים, כמו היום, ימי נשיא רפובליקאי שנוי במחלוקת, אבל כנראה שמדיניות חוץ פחות מעניינת ספורטאים, כך שהמחאה נגד המלחמה במסגרתה עלה נאש לשחק באולסטאר 2003 עם חולצת Shoot for peace, לא ממש הפכה להתארגנות מאסיבית. האמריקאים מצידם, גמלו לו בכך שבאולסטאר שנתיים מאוחר יותר, בעונה הטובה ביותר בקריירה שלו, הוא לא נבחר על ידי הקהל לפתוח בחמישייה.

סטיב נאש
Credit to “Steve Nash” Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.