אחרי שכתבתי על הקהל הירוק של מכבי חיפה, שהספיקה להתאושש מאז שדיברתי עם אוהדיה המתוסכלים, ואחרי ששוחחתי עם אוהדי הפועל תל אביב שאצלם לא השתנה שום דבר, הגיע הזמן שלי לעשות בדק בית. אז בדקתי לתומי אם יש אוהדי בית"ר ירושלים שבא להם לשתף קצת בתחושות ולספר לי איך זה להיות אוהד בית"ר. בואו נאמר שלא הופתעתי כשקיבלתי עשרות הודעות על האם אפשר לקחת חלק בשאלון שלי. אלה האוהדים שלנו – אוהבים לדבר.

אז אחרי סינון קצר, השתדלתי להביא לכם את הדעות של מגוון האוהדים שיש ליציע הבית"רי להציע. ותאמינו לי, אם עולה לכם סטיגמה בראש, יכול להיות שהיא תתנפץ. הם יותר מגוונים ממה שחשבתם.

 

אז בואו נכיר קצת את המרואיינים שלי.

עוז ליברמן – אם מוכר לכם השם בטח נתקלתם בו בפייסבוק ובאינסטגרם. אם אתם אוהדי בית"ר, סביר להניח שגם אתם עברתם ואמרתם לו שלום ביציע המזרחי.

משה ארזי – גם למשה לא חסר פרסום בקרב הקהל. משה כותב בכל מחזור את הטור השבועי שלו על המשחק החולף והרבה אוהדים עוקבים באדיקות.

רוני רזניק וירון רוסטוקר – הם כאן בשביל לתת זווית של אוהדי בית"ר עם ותק של 30 שנים ומעלה ביציע! יש כבוד.

אחרונים אך חביבים: טל אדיב, איתן ליפשיץ ואבי שאלתיאל (גילוי נאות, אח שלי. זה שהדביק אותי בחיידק).

 

בתור התחלה, שאלתי אותם מה גרם להם מלכתחילה להידבק בקבוצה.

אצל הרוב האהדה עוברת בירושה ומי שלא קיבל חינוך בית"רי מהאבא או מאחד האחים הגדולים, מודה שמעבר למועדון כדורגל בית"ר ירושלים מייצג הרבה יותר – ערכים ועמדות שאי אפשר להישאר אליהם אדיש.

לאחר מכן שאלתי האם האהדה לבית"ר מייצגת את מי שהם כבני אדם?

ירון אומר שהאהדה לבית"ר היא מעבר לאהדת מועדון כדורגל ומבטאת אופי והשקפת עולם. אצל עוז, התוצאות מכתיבות את סדר היום: "בית"ר קובעת בשבילי איך אני קם בבוקר, איך אני מתנהל באותו יום ואיך התפקוד שלי". משה מספר שהאהדה כל כך מאפיינת אותו שזה בולט בכל מקום חדש שאליו הוא מגיע. טל לעומתם, מודה שהאהדה היא בגדר תחביב, אמנם רציני – אבל הוא לא ייכלל בחמשת המשפטים הראשונים שיגיד למישהו. אבי גם לא בכיוון של אוהד 24/7: "לא הייתי אומר שאהדת בית"ר מייצגת אותי כאדם, אני משתדל להתנתק ביום יום."

סטיגמות. דבר שמוצמד בערך לכל אוהד. איזה סטיגמות הוצמדו לכם כבית"רים?

עוז טוען שהסטיגמות הן תוצר של התקשורת, והבולטות שהדביקה הן אלימות וגזענות. הוא מדגיש שאלה הפסיקו מהרגע שזה התחיל לפגוע בקבוצה. את רוני מיד מכלילים כגזען ואלים, ושואלים אם הוא שייך לארגון לה פמיליה. לירון אומרים "עליך לא הייתי מאמין שאתה אוהד בית'ר", ועל משה טוענים שהוא לא נראה אוהד בית"ר. והוא שואל: "איך אני אמור להיראות? לצערי הסטיגמות הן של ערס ברברי ואלים". בין המחמאות, מוסיף איתן את "לא יודעים לקרוא, קופים, בבונים".

 

אתם מרגישים שחלק מהסטיגמות מוצדקות?

רוני מספר שהסטיגמות רחוקות מהמציאות ומודבקות אוטומטית לכל אוהד: "אני מזדהה עם השתייכותי לארגון 'הלה פמיליה', אבל כאדם בוגר, שחונך על ברכי תורת ז'בוטינסקי, אני רחוק מהתדמית שמייצרות הסטיגמות הללו". ירון טוען שהסטיגמות מאפיינות מיעוט קטן רועש וכוחני שלא מייצג את הרוב המכריע של היציעים. אבי אומר שהן ממש לא מוצדקות, ובכלל, לא מעודד הכללות כלפי שום מגזר. את איתן זה דווקא מצחיק: "אני בעצמי משתמש בתור בדיחה בסטיגמות האלה לעיתים קרובות אפילו. אין לי שום בעיה להזדהות כאוהד בית'ר בשום מקום מהסיבה הפשוטה שהסטיגמות לא מעניינות אותי". עוד הוא מוסיף: "בנוסף לכך, אי-אפשר להתעלם מהן. בכל סטיגמה יש גרעין של אמת שמשם היא צמחה. בית'ר היא הקבוצה של העם, בית'ר הייתה תנועת נוער ענקית שאלפי בני-נוער ציונים-פטריוטים מצאו שם את ביתם, בכללם לא מעט עולים שהיו חסרי השכלה (וגם סבתא שלי) ומכאן מתחילה הסטיגמה".

מה הרגע הכי זכור לטובה שלכם מבית"ר?

הגיוון בגילאים של האוהדים והמקומות השונים מהם הגיעו, מספק שרשרת של תקופות יפות שעולות להם בזיכרון. אבל אם מסתכלים מספיק טוב, אפשר למצוא מאפיין משותף שחוזר על עצמו אצל כולם. רוני מספר על הזכייה בגביע המדינה ב-1976. גם ירון נוסטלגי: "הזכייה הכי מתוקה בגביע של 1989, בפנדלים מול מכבי חיפה אחרי 3-3 דרמטי כולל שער א-לה מרדונה של עופר מזרחי" ומוסיף שכל ניצחון על הפועל תל אביב בטדי הוא חגיגה ענקית.

אצל עוז יש הרבה רגעים, אבל אחד זכור במיוחד: "גמר הגביע ובעצם הזכייה שלנו בגביע מול הפועל ת"א בדו קרב הפנדלים ב2007-2008. עוד רגע משמח מאוד וטרי זה ה 3-0 האחרון על הפועל". בשביל אבי, אין כמו הניצחון 3-2 על הפועל בית-שאן במחזור האחרון של עונת 97-98. לא ניצחון על הפועל, אבל זכייה באליפות על הראש של הפועל. איתן מספר: "עונת הדאבל. כל ניצחון על הפועל מרגיש כדבר המתוק ביותר. הכי מתוק ה3-2 בטדי עם האדום של תמוז, מצטער שלא חוויתי את המשחק הזה כשאני טיפה יותר גדול". משה מסכם בסיפור לפנתיאון: "הרגע הזכור לי ביותר הוא הניצחון על הפועל תל אביב במשחק העונה של 1998 בבלומפילד. ויתרתי על טיול שנתי אחרון של יב' לאילת ועשיתי שבת עם חברים באכסניה מעופשת ביפו כדי להיות במשחק (שומר שבת). כל זה היה שווה את הרגע של השער של פישונט ושריקת הסיום". לאבי זכורה האליפות ב-98 עם 3-2 על בית שאן בדקה ה-94.
נו, הצלחתם למצוא את המאפיין?

 

מה הרגעים הזכורים לרעה?

עוז מסכם תקופה רעה בשם אחד – אלי טביב. אצל אבי הרגע הרע דווקא פחות קשור להפועל, אלא לבני סכנין, ולהפסד כואב במיוחד, 1-4 בקרית אליעזר. משה עדיין נשאר באווירה מהשאלה הקודמת, רק מהצד ההפוך: "הרגע הזכור לרעה הוא גמר 2000 נגד הפועל תל אביב, הפסדנו שנה שניה ברציפות. היינו טובים, השווינו פעמיים והפסדנו בצורה הכי אכזרית שיש. לקח לי זמן להתאושש מהמכה הזאת". אבי דווקא יוצא מהנישה של הפועל ומספר על ההפסד 4-1 לסכנין ב-2004 בקרית אליעזר ורוני וירון מעלים את פרשת הצ'צ'נים, ההפגנות נגד ארקדי גידמאק והעזיבה של חלק נכבד מהקהל, ומשם ההקמה של נורדיה.

אם כבר נורדיה, מה אתם חושבים על הקבוצה?

הרוב המוחלט של האוהדים מרגישים נבגדים ופגועים. אבי אומר שבית לא עוזבים וצריך להילחם מבפנים גם כשקשה. גם איתן מסכים עם הטענה הזו: "לא עוזבים קבוצה לא משנה מה. היום מפריעה להם הגזענות ומחר לא יתאים להם המגן השמאלי. רוצים שינוי? תעמדו ביחד אתנו כתף אל כתף ותצופפו שורות, זה הבית שלנו ואין לנו לאן עוד ללכת". עוז טוען שהאוהדים של בית"ר נורדיה לא מעניינים אותו, ונורדיה היא סך הכל חיקוי של בית"ר אחת ויחידה. משה מבין את התסכול שחוו באותה תקופה, אבל לא מסכים עם הדרך: "מצטער עבורם ועבורנו שלא נשארו להילחם על צדקת הדרך. הם אנשים איכותיים שיכלו להוסיף ליציע. אבל בית"ר יש רק אחת ובית לא עוזבים".

טל מודה שבעבר כעס, אך היום הוא יותר מבין. עם זאת, הוא בטוח שהם מודעים לכך שמה שיש להם כרגע הוא חיקוי: "בימים אלה, עם השינוי והבניה לעומק אני מצפה שיחזרו הביתה". ירון טוען שלא הסכים עמם מעולם ובמיוחד היום כשיש שינוי בקהל. עם זאת, מבחינתו כל מועדון עם השם בית"ר מבורך והוא שמח כשהם מנצחים. מבחינת רוני, המצב קצת שונה מכל האחרים: "אני מבין לליבה של 'נורדיה' ואין לי מאומה נגדם, מה גם שהשם 'נורדיה' מביע אצלי המון רגשות. מתי מעט אם בכלל, מכירים את השם הזה וממה הוא נובע. לו רק האוהדים שלנו היו מבינים את משמעות השם 'נורדיה', הייתה יכולה לנשב רוח שונה מעל עיר הבירה".

 

דין לבית"ר ודין לכל השאר, יש אמת בדבר?

עוז חד משמעי: "בית הדין מוכיח לנו מידי שבוע עד כמה המשפט הזה נכון". משה טוען שהאפליה היא פוליטית מאחר ובית"ר מאוד מזוהה עם הימין. גם רוני טוען שהמקור הוא בתקשורת שאוהבת להרחיב בכותרות על בית"ר ירושלים ונוטה לתייג אותה כשעירה לעזאזל, מה שלדעתו משפיע על הדיינים. טל מסכם: "כמו בשאר הדברים בחיים, האמת נמצאת איפשהו באמצע. עם זאת, ההיסטוריה של אוהדי ביתר נותנת לשופטי בית הדין להגיע biased מלכתחילה".

מה דעתכם על השינויים שעורך משה חוגג?

עוז בעד ומציין לטובה את השיווק החדש, ההגעה לדוחא, והתפיסה המחודשת של המועדון. איתן מזכיר את הסטיגמות עליהן דיברנו בהתחלה: "חוגג מנסה 'לטפל' בקהל כי כיום אף-ספונסר לא רוצה להזדהות אתנו. לדעתי המהלך שחוגג עושה מבורך ועל הקהל להירתם במלוא הרצינות" ומדגיש את המהלכים השיווקיים כולל כרטיס המועדון. טל בעד ומדגיש שהגיע הזמן לנקות את הכתם שנוצר על הקבוצה. אבי טוען שצריך להישאר בפרופורציות: "לא צריך להתפזר יותר מידי בהצהרות, תן שקט תביא הצלחות ואז יתאפשר לך לחלום יותר".

על איזה הצהרות מדובר? רוני בעד השינוי ואומר שהקבוצה בדרך לעבור שינוי שיהפוך אותה למועדון בקנה מידה אירופי. עם זאת, הוא מודה שיש פתיל דליק מאוד גם בין כל האופוריה סביב חוגג: "הוא אולי, וחס וחלילה, יממש את חלומו להבאת ערבי לבית'ר. ולמה 'חס וחלילה?' כי הנושא לא יעבור בקרב חברי ליציע".

ביקשתי מחבריי לקהל לסכם באופטימיות.

עוז החלטי: "מבית'ר משחרר רק המוות"

איתן מצטט מהיציע: "נפלנו לא נשברנו, חזרנו בגדול, המשפחה שלנו לעולם עוד לא תיפול"

ירון אופטימי: "בית'ר הייתה, הווה ותהיה עוד הרבה שנים אחרינו, אז אין מה להתרגש מכמה שנים לא טובות. יאללה בית'ר!"

משה עם הפנים קדימה: "כל הטוב עודנו לפניך…"

ורוני סוגר בהמנון ז'בוטינסקי: "בדם וביזע, יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר"

תודה לכל האוהדים שתרמו מזמנם. נפגש בטור הקהלים הבא!

לשאר הטורים בפרויקט האוהדים של דור