ארנסטו חייב ללכת

// מאת דני גור

גילוי נאות. אחרי למעלה מ-20 שנה של אהבה ואהדה לקבוצה, נמנעתי בשנתיים האחרונות כמעט באופן קבוע מלהביע ביקורת נגד ארנסטו ואלוורדה. הרי בכל זאת הוא “הביא” דאבל אשתקד ואליפות העונה. תוסיפו לכך לא מעט נסיבות מקלות כמו למשל, מעורבות יתר של ההנהלה, חילופי דורות במועדון וכפועל יוצא מכך אובדן של שחקנים שאין להם תחליף אמיתי, שינוי כללי בכדורגל העולמי ועוד.

ארנסטו ואלוורדה, ברצלונה
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

מורת הרוח מההופעה באנפילד הייתה מבחינתי נק’ מפנה. נכון, חלקכם אולי יגיד שאני מפונק ושרבים היו שמחים להתחלף איתי ולהסתפק “רק” בדאבל, אבל תאמינו לי, אני זוכר יפה מאוד תקופות שהיינו צריכים מספרת בדקה ה-92 כדי להגיע בכלל לליגת האלופות, תקופות שבהן שיחקנו מול ליברפול בגביע אופ”א או גביע המחזיקות, תקופות שבהן שחקנים כמו אולגר וכריסטנבל היו שחקני הרכב ועדיין, למרות התארים, יש לי בטן מלאה על המאמן והייתי מאוד רוצה שיסיים את תפקידו.

אלו הן הסיבות העיקריות:

  1. קידום צעיריםאפשר לקבל את הטענה שבשנים האחרונות הצעירים של בארסה לא ברמה מספקת (נכון גרימאלדו?), אפשר להבין שהמאמן חייב להביא “קבלות” וצעירים זה סוג של הימור, ובכל זאת, זלזול כזה בצעירים לא ראיתי עד היום ממאמן של ברצלונה. משחק ליגה ביתי אחרון, אחרי שהאליפות הוכרעה כבר, למה לא לתת לפוץ’ ואלניה לפתוח ולצבור עוד קצת ניסיון?למה הביאו מראש שחקן כמו בואטנג, בידיעה שבלאו הכי יירקב על הספסל? האם החלוץ הצעיר אבל רואיז לא מתאים לכך? בכל תקופתו של ארנסטו כמאמן, שום צעיר לא עשה התקדמות כלשהי, אפילו לא חצי משמעותית, לעבר הקבוצה הבכירה ובסגל שהולך ומזדקן, לא רק שזה בעייתי, זה גם בפירוש נגד ה-DNA של המועדון.
  2. ספסל שנים דובר שאין לקבוצה ספסל, אבל השנה דווקא היה לנו כזה. אז גם כשכבר יש ספסל, או לפחות בודדים שראויים שם, ארנסטו פשוט סירב לעשות בו שימוש ראוי ולהפוך אותו לאיזושהי תוספת כוח. רק לשם ההשוואה המאוד אירונית, ארבעת השערים של ליברפול נגדנו באנפילד היו של שני שחקני ספסל.בהמשך לכך אציין שני שמות – האחד נשחק ושיחק כמות דקות מטורפת (וזה עוד אחרי קיץ עם מונדיאל שבו הגיע לגמר, ולמעשה לא זכה כמעט למנוחה) והשני שחקן צעיר, רעב וכישרוני שלא קיבל הזדמנויות כמעט – ראקיטיץ ומלקום.

 

  1. רכששמישהו יסביר לי איך מועדון בסדר הגודל של ברצלונה נעדר חלוץ ומגן שמאלי טבעיים כמחליף? ראשית, מחליף ברמה יכול ליצור תחרות בריאה, מאפשר רוטציה נוחה ומונע משחקנים מסוימים תחושת “שובע” שהרי מקומם בהרכב תמיד מובטח. תוסיפו לכך, למשל את המקרה של סוארז, שנאלץ לשחק עם בעיה בברך, או אלבה, שחווה ירידה אסטרונומית בכושרו לקראת סוף העונה, דווקא במאני טיים. זו תופעה שחוזרת על עצמה כבר שנה שנייה ברציפות כאשר שחקנים מגיעים לפוטו פיניש של העונה עם הלשון בחוץ.
  2. חילופיםהחילופים, אם בכלל קורים, נהיו צפויים וברורים. לכך יש להוסיף את אלמנט קריאת המשחק שכל כך לוקה בחסר. לא אחת ראינו חילופים שמבוצעים באיחור ניכר. דווקא פה אני מרשה לעצמי להסתייג: החילוף במשחק הראשון של סמדו וההסטה של סרג’י היו גאוניים וחבל שאין דוגמאות רבות לכך מארנסטו. לצד זאת, מאמן עם טיפה אומץ ותעוזה לא היה מפחד לעשות חילוף במחצית באנפילד, או אחרי השער השני כדי לעצור את הסחף שהוביל לשער השלישי. לאורך הקדנציה שלו היו עוד לא מעט דוגמאות כאלה של חוסר תגובתיות ושבלוניות יתר.
ליברפול ברצלונה
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

 

  1. סמדואז נכון, הוא רחוק מלהיות אלבס שכמחליפו הוא הגיע ובכל זאת, הוא הובא לטווח ארוך וכישרון לא חסר לו. היה מאוד כואב לראות כמה פעמים העונה כיצד הוא מוחלף גם במשחקים שבהם הוא יחסית טוב (בד”כ  בסרג’י במה שנהיה חילוף קבוע, ראו סעיף 4 שלעיל). בשנתיים האלו מעמדו נפגע, הביטחון בקרשים וזה בהחלט חבל כי שחקן, במיוחד בגיל יחסית צעיר ובמועדון חדש, צריך רצף וביטחון עצמי. מה הפלא שהיום כבר הוא מבקש לעזוב?
  2. אובדן הדרךממתי בארסה, על אחת כמה וכמה כשמובילה בשלושה שערים, תגיע להתבנקר ולהעביר זמן? בעבר הלא כל כך רחוק הקבוצה הייתה עולה על המגרש עם דף חלק, מפעילה קצת לחץ ונותנת שער חוץ שהיה גומר את הסיפור. אבל לא אצל ארנסטו.ואלוורדה משדר קודם כל תוצאה ובאנפילד הוא הגדיל לעשות ושידר פאניקה. אותה פאניקה והחשש, שנראה הזוי בהתחלה, שבאנפילד הכל יכול לקרות, הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה. נכון, בלי אינייסטה ועם הסגל המתבגר זה קשה להיות מכונה משומנת כמו בתקופת פפ, ועדיין, תקופת ארנסטו משדרת אמירה של “המטרה מקדשת את האמצעים” ולא את האמירה שהיא ברצלונה במהותה ” MES UN CLUB”. ועל כך לא נסלח.
  3. מסיכשיש לך את מסי אתה צריך לדעת להתנהל איתו. הכוונה היא לא לבנות על שיטת משחק של “בוא נמסור למסי ונקווה לטוב”, אלא הקבוצה צריכה להבין ולפעול בהתאם. למשל, כשמסי מוקף ב-4 שחקנים, זה אומר שיש לפחות 3 שחקנים פנויים. את החללים הללו צריך לדעת לנצל, צריך לבנות טקטיקה ותנועה סדורה של השחקנים. לכאן שוב מתחבר אותו היעדר הביטחון של סמדו, שלא היה מתואם איתו בכלל באגף ימין שבו לכאורה היה משובץ. האספקט הזה היה מאוד דל, עד לא קיים. למעשה כשלמדו לבלום את שיתוף הפעולה של מסי-אלבה, זה די מיצה את כל הארסנל ההתקפי שלנו.
  4. רוח המפקדלא כולם אקטיביים וחיים את הרגע כמו קלופ או פפ, אבל צורת העמידה וההתנהלות שלו משדרת חוסר ביטחון. אני לא מצאתי ביטחון בעמידתו כגולם על הקווים. חלוקת הוראות הייתה נדירה, אפילו השמחה בגולים לא נחזתה כאותנטית. והרי כמו שזה נראה כך זה מרגיש, קבוצה ללא “מנהיג”, צאן ללא רועה ובוודאי לא מישהו שיכול לעצור סחף ולחץ כמו שרומא וליברפול יצרו שנתיים ברצף. הגול הרביעי שקיבלנו באנפילד היה חובבנות לשמה, וחלק מתפקיד המאמן זה להזהיר ולהתריע על סכנות כאלה.

עד כמה שזה ישמע מוזר, חילופי הדורות שהמועדון יכנס אליהם ביתר שאת דורשים רוח חדשה וכריזמטית יותר על הקווים. מישהו עם DNA אמיתי של הקבוצה, שיוכל לקדם את הנוער האיכותי של הלה-מאסיה ולסייע למסי להחזיר אליו את הגביע עם האוזניים הגדולות כמו שמגיע לו. ניחא להפסיד 4:0, אבל תצוגה כזו ביזיונית זה כבר כשל מערכתי ולא נפילה נקודתית. בוודאי שנתיים ברצף של אותה הסיטואציה.

כאנלוגיה, כשליברפול באה וקיבלה שלוש חתיכות בקאמפ נואו ומרבית עולם הכדורגל סבר, ובצדק, שהיא תודח, לא שמעתי ולו מילה אחת כנגד קלופ ומדוע? כי הם לא היו רעים בכלל, נראו כמו קבוצה – וזה כל ההבדל.

ארנסטו ואלוורדה, ברצלונה
Credit to “FC Barcelona” Facebook page
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח