אני כועס, על עצמי
לא חשבתי, לא הבנתי, לא שיערתי
ובכל זאת, אני כועס על עצמי
כועס שלא צפיתי במכבי חיפה – באר שבע, כי זה היה בלי קהל וזה קצת מבאס שאין שאגות אחרי הגולים
כועס שלא המשכתי להארכה בין אתלטיקו לליברפול, כי הייתי עייף
כועס שלא הלכתי לכדורגל ביום ראשון כי זה היה בפאקינג ארמון הנציב ועדיף היה ללכת בהמשך השבוע ואז הכדורגל בשני בגבעת שאול בוטל, ואחריו בוטל בשלישי בבית הכרם, ואחריו ברביעי בקטמון, ומאז כבר אין לאן להירשם
כועס שלא התעקשתי לקחת את ארי למשחק האחרון של קטמון, כי באותו שישי היה קצת קר והילה ביקשה, וגם רציתי לשנצ
כועס שלא הראתי לו ב-2020 משחק כדוריד אחד, למרות שהוא כל הזמן מבקש, אבל אני אף פעם לא מצליח לתפוס את השידורים
אני כועס על עצמי שכשהיינו בלונדון לא הלכתי למשחק ליגה שנייה או שלישית, למרות שבלונדון יש אלפי קבוצות, ולמרות שקיבלתי ערב אחד פנוי מהילה, ובמקום זה הלכתי לפרינג', שהיה מעולה, אבל בזמנו לא חשבתי שלא תהיה לי עוד הזדמנות
אני כועס שלמחרת הפרינג' ראיתי את אברם גרנט ברחוב, ככה הולך מולי באמצע לונדון, מה הסיכוי, אבל לא ביקשתי סלפי, כי אני הרי אדם הגון ומבוגר והו כה מנומס ולא רציתי להטריד אותו
ואני כועס כי עוד עשרים שנה, הילדים לא יעברו על תמונות במחשב הבלתי נתפס שכבר ימציאו, ויקלטו תמונה שלי בלונדון וישאלו "אבא מי זה הזקן הזה לידך שנראה כמו צב שחום ומקומט", ואני לא אענה להם שזה פאקינג אברם גרנט, הישראלי שהגיע הכי רחוק בצ'מפיונס ליג אי פעם, כן גם עוד עשרים שנה, ואני גם לא אספר להם איך בחצי הגמר אחרי הניצחון הוא קרס כי המשחק נפל בדיוק על יום השואה ואברם הוא דור שני, והם ישאלו מה זה דור שני, ואני אגיד להם שכבר הפסקנו לספור
אני כועס שלא שלחתי הודעה לענר לברך אותו על האליפות של ליברפול, סתם כדי להפחיד אותו מהנאחס שהבאתי בכמעט אליפויות הקודמות, פשוט כי הפעם זה באמת היה נראה שלהם
ואני כועס שלא ראיתי את לברון, לא נגד יאניס, ולא נגד קוואי; כי זו ליגה סדירה וזה לא אומר כלום ובלה בלה בלה
ובפוטבול צפיתי רק בסופרבול, וגם ככה זה היה לבד בבית מול המחשב, במקום ללכת לצפות כמו שצריך על הגג של אורי שחם עם על האש והכל, כי זה היה כבר יותר מידי בשביל ספורט אמריקאי בארבע בבוקר, בתל אביב
ואני כועס על עצמי שלא מיציתי, ולא סחטתי ולא ניצלתי, כי באמת שלא חשבתי, לא הבנתי, ולא שיערתי שהספורט עומד להיעצר
כן, זו לא רק אשמתי, אני כועס על העולם, שזה איכשהו הגיוני שסיני אחד יאכל עטלף ולי לא יהיה יורו ואיך תיגמר, אם בכלל, עונת היורוליג, והצ'מפיונס, והכדוריד, והאם בני יהודה שוב תיקח גביע שישמח ויבאס את האוהדים שלה גם יחד, ומה יהיה הסוף עם מרקו בלבול וירדן שועה, ומי זה יהיה, אצילי או יונתן כהן, והאם לברון ג'יימס ייקח עוד אליפות שתוכל לפתוח את דיון ה-GOAT שוב, לא כי זה באמת ישנה ולא כי יש לו סיכוי, אבל סתם כי אני רוצה שהדיון הזה יהיה בחיים
והכי הכי חשוב, מה יהיה עם הקיץ
יש סדר בדברים, וזו שנה זוגית, ובשנה זוגית בקיץ יש או יורו ואולימפיאדה, או רק מונדיאל
שנה שעברה נחנו, השנה זה מגיע לנו, לא שנה הבאה, השנה, כי ככה זה; ואני כל כך מבין את העסקנים שמנסים לשמור על ה-2020, מצד אחד כי זה עגול וממותג, ומצד שני, כי גם להם יש עוד טיפת רגש וכבוד למסורת
כי באמת עולם, החיים טובים והכל, אבל מתי עוד אני אקפוץ ואצעק, אתרגש, הדופק יעלה, ואולי אפילו אזיל דמעה; לאן עוד אני אברח, על מה עוד אני אפליג במחשבות? על וירוסים? על פוליטיקה? על סדרות בנטפליקס?
אני מבטיח, כשהוא חוזר, אני צופה ברעננה-ק"ש, מהתחלה ועד הסוף, ומחייך, גם אם ייגמר ב-0-0, כי כך זה ייגמר
ואני מבטיח, שאני אכנס לפחות לכתבה אחת על מיקום בדראפט של אבדיה, כי וואלה מגיע לו ומגיע למי שמקפיד לפמפם את זה לא משנה מה קורה בעולם
ואני אנסה להבין מאיזה מקום אורן גולן מגיע כשהוא משחק אותה מנג'ר על, ומאיזה מקום גם מגיע רז זהבי שמפמפם לו שזה נכון
ואני אסלח למוריניו, כי בסוף החיים שלו זה כדורגל, ועדיף לפרק קבוצות כדורגל מבפנים מאשר לפרק חברות
ואני מבטיח לא להיות ציני בפעם הבאה שמראיינים את פיטר פלצ'יק או כל ג'ודוקא אחר בחדשות 2, כי נכון שג'ודו זו שגעת לאומית, אבל זה עדיף משגעת על אפידמיולוגים
ומבטיח שברגע שאתה חוזר לעניינים, אני לא מסתכל על טבלאות חולים והרוגים, אלא רק על טבלאות חשובות, גם אם זה כבר ברור שליברפול תיקח ושנוריץ תרד
ואני חוזר לפעמיים בשבוע כדורגל, כי נכון שמאז שאלונה נולדה זה הכלל ויש בו היגיון, אבל היי, צריך להשלים איזה שניים, שלושה, מי יודע כמה חודשים בלי משחקים
ואני אצפה במשחק של בריידי בעונה הסדירה, ואקום לכל סדרה של לברון, ואפילו אסע לראות משחק כדוריד, כי זה כולה להגיע לראשון ואני לא גר במצפה רמון, ואני אשב עם ארי, אסביר לו את החוקים והכללים של כל ספורט שהוא ירצה, ואסביר לו שיש הרבה שחקני כדורגל ואנשים בכלל שהם שחורים והם לא ווילי אגאדה, וגם לא דומים לו
ואני אתעקש עם הילה, שנלך כולנו, גם עם אלונה, למשחק, כי אין דבר אחר שמשתווה לזה
ואני מתגעגע
אז ספורט, תחזור כבר. אנחנו צריכים אותך