בקיץ האחרון נדמה שאין שוער אחד בעולם שנשאר בקבוצה שלו. אפילו ג'אנלואיג'י בופון, שנחשב אולי לאחד הסמלים האחרונים בכדורגל העולמי, עזב את יובנטוס, עמה הוא מזוהה יותר מכל, לטובת קבוצת הכוכבים של פריז סן ז'רמן וזאת דווקא בעונה בה רונאלדו מגיע ליובנטוס. נדמה כאילו העמדה האחרונה בכדורגל המודרני שעוד הייתה נקייה מדולרים, מלאה בסמלים ומושאי הערצה, נעלמה הקיץ בבת אחת ותשאיר אותנו כנראה רק עם זכרונות על סמלים גדולים שהיו הרבה מעבר לשחקני כדורגל.
מהפחם לפסגה
המגמה החלה כבר לפני כמה שנים. מנואל נוייר נולד וגדל בגלזנקירשן, עיירת כורי פחם בצפון מזרח גרמניה. מלבד מכרות פחם, בעיר קיימים שני מועדוני כדורגל גדולים – בורוסיה דורטמונד ושאלקה 04. נוייר גדל בצד הכחול של העיר. ב2005 כבר הופיע בסגל הקבוצה הבוגרת ובעונת 06/07 כבר עזר לשאלקה לסיים במקום השני בבונדסליגה כשהוא נבחר לשוער המצטיין של הליגה. עונה לאחר מכן הביא במו ידיו את שאלקה לרבע הגמר לאחר שהצליח להשאיר את קבוצתו בחיים בשמינית נגד פורטו עד לדו קרב הפנדלים בו גם הציל שתי בעיטות שהכריעו את העלייה לשלב הבא. ברצלונה כבר הייתה גדולה על שאלקה (אך לא על מנצ'סטר יונייטד, שהניפה בסוף העונה את הגביע).
אותה ברצלונה אגב זכתה לנקמה ושוב מנואל נוייר נכנס לסיפור בין הקבוצות. עונת 2010/11 היא כנראה אחת העונות הכי מוזרות בהיסטוריה של שאלקה. הקבוצה סיימה את העונה במקום ה-14, אך עם זכייה בגביע הגרמני והגעה לחצי גמר ליגת האלופות, בו הפסידה ליונייטד שהגיעה לגמר, רק כדי להפסיד לברצלונה באצטדיון וומבלי. בחודש אפריל לאחר מכן, בשנתו האחרונה בחוזה, הודיע מנואל נוייר כי הוא לא ממשיך בשאלקה, וכך נסללה דרכו לבאיירן מינכן, אז יריבה מרכזית של שאלקה בזירה המקומית.
אליה וקוץ בה
בכלל, 2011 הייתה שנה "גדולה" מבחינת מעברי שוערים. דוד דה חאה גדל בנוער של אתלטיקו מדריד. הוא השתלב בקבוצת המילואים של המועדון ולאחר מכן בקבוצה הראשונה, ותפס מקום בהרכב הקבוע. דה חאה זכה עם אתלטיקו בליגה האירופית ובסופר קאפ האירופי עונה לאחר מכן. ההופעות הטובות שלו במדי אתלטיקו הביאו לכך שאלכס פרגוסון הסכים לשלם עליו 17 מיליון ליש"ט, בזמנו סכום ההעברה הגבוה בהיסטורית הפרמיירליג והשני בעולם. המעבר אולי הקנה לדה חאה שם בקבוצה גדולה יותר, אך מקצועית מנצ'סטר יונייטד בתקופתו לא זכתה בתארים מרשימים מידי לעומת אתלטיקו מדריד.
אז נכון, גביע אנגלי, אליפות וזכייה בליגה האירופית הם בהחלט הישג, אך גם אתלטיקו מדריד זכתה באליפות גביע וסופרקאפ מקומיים, זכתה בסופר קאפ האירופי גם בלעדיו, בליגה האירופית והגיעה פעמיים לגמר ליגת האלופות. כל זה רק מאז שעזב. על הנייר, אתלטיקו שלאחר דה חאה גדולה יותר מאשר הייתה בתקופתו וכן יותר מיונייטד אליה עבר. נשאלת השאלה האם מניעים כלכליים נטו היו הסיבה למעבר, או שמא השם הגדול של מנצ'סטר הוא זה שהביא את דה חאה לעבור? לפי הזיגזג שלו בשנים האחרונות והשמועות על מעבר לריאל מדריד כנראה שמדובר בקצת משני הדברים.
אתם יודעים מה אומרים. כשדלת אחת נסגרת האחרת נפתחת. פה בדיוק משתלב טיבו קורטואה בסיפור. בגיל 7 הצטרף טיבו הצעיר למחלקת הנוער של גנק הבלגית. ב2009 כבר עלה לקבוצת הבוגרים ושיחק את משחק הבכורה. בעונה אחריה כמעט ולא שיחק, אך שנתיים לאחר אותה הופעת בכורה כבר כיכב כשוער ראשון וזכה להערכה רבה באירופה. בתום אותה עונה עבר לצ'לסי תמורת כ-7.9 מיליון ליש"ט. אחרי שחתם הושאל קורטואה לשלוש עונות באתלטיקו מדריד, אותה אחת שאיבדה שוער ברמה עולמית בדמות דה חאה והייתה צריכה מישהו שיכנס לנעליים (במקרה הזה כפפות) הגדולות.
קורטואה בהחלט סיפק את הסחורה עם אותם תארים שאתלטיקו זכתה בהם לאחר שדה חאה עזב. בסופו של דבר הוא חזר לצ'לסי ורשם כמה עונות טובות הכוללות אליפות, אך הקיץ הוא החליט שהוא וצ'לסי כבר לא. לשיחת פתיחה עם המאמן החדש של צ'לסי, מאוריציו סארי, קורטואה לא הגיע, וזמן קצר לאחר מכן נסגרה עסקת העברתו לריאל מדריד. צ'לסי מיהרה להגיב והחתימה את קפה אריסבלאגה בסכום מפלצתי של 80 מיליון אירו, שיא חדש לעמדת השוער שעמד עד לא מזמן על 75 מיליון אירו ששילמה ליברפול לרומא עבור אליסון בקר הברזילאי. גם ברנד לנו הגרמני, שגדל בשטוטגרט אך החל את צעדיו הבוגרים למעשה במדי באיירן לברקוזן, בה שיחק החל מקיץ 2011, החליט הקיץ לעבור לארסנל. כרגע הוא השוער השני של אונאי אמרי. שדרוג במעמד? כנראה שלא.
אי אפשר לסיים בלי התייחסות לפארסת השוערים הגדולה בהיסטוריה של ליגת העל שהתרחשה בקיץ האחרון. הפועל ב"ש כבר סיכמה עם שטקוס, שוערה של הפועל חיפה, שהייתה אמורה לקבל סכום כסף בנוסף לגיא חיימוב. לאחר שהמהלך לא הצליח, החליטו בבירת הנגב להחתים את יאניס אנסטיס היווני, שאכזב במוקדמות ליגת האלופות. באר שבע מיהרה להחתים את אריאל הרוש, שהיה מבוקש במתמודדת העיקרית של ב"ש לאליפות מכבי תל אביב. אותה מכבי ניסתה למכור את ראיקוביץ' ולהביא את הרוש לשורותיה, אך האחרון לא הסכים להגיע כל עוד הסרבי מאיים על אפודת ההרכב. ומה עם חיימוב? הוא עבר למכבי חיפה, העברה שדוחקת את גלזר הצעיר לספסל, בעיקר בשל העובדה שאין הרבה קבוצות בליגת העל שרוצות להשאיל אותו ולפתח אותו עבור הירוקים. הפועל תל אביב גם כן נכנסה לשוק השוערים הקיץ, לאחר שהחתימה את רובי לבקוביץ' לתפקיד השוער השני על חשבונו של דודי אלון שגדל בקבוצה ושימש כשוער השני בשנים האחרונות. בקיצור בלאגן.
במצב הנוכחי נראה כי הסכומים האדירים שזורמים בכדורגל העולמי בשנים האחרונות גורמים לעלייה במעבר של שחקנים גדולים בין קבוצות, בין אם לצורך שדרוג כלכלי של השחקן או שיפור במעמד שלו כשחקן בקבוצה גדולה יותר, גם אם בהרבה מקרים אותו "שדרוג" (כלכלי או מעמדי) לא ניכר. העמדה שפעם הייתה מזוהה עם סמלים גדולים, כאלה שכל חייהם שיחקו בשביל הסמל ועמדו בין הקורות של קבוצתם בגשם ובשרב, הפכה הקיץ לסתם עמדה. הלך שוער אחד, יבוא אחד אחר. העמדה המרגשת בעולם עברה מהפך, והסמל היחיד שמדבר היום בכדורגל הוא דולר. או יורו, תלוי את מי שואלים. לארוז לכם שוער?
