איך טראמפ קשור לכדורגל בישראל?

לפני כשבועיים כתב רום טל-דן פוסט קצר בפייסבוק בדף הגולשים של הזווית, ובו תיאר את מצבו העגום של הכדורגלן הישראלי. הההמלצה שלו היתה קצרה ופשוטה – צריך להסיר את המגבלה על כמות השחקנים הזרים ולאפשר לכל קבוצה להביא כמה שחקנים זרים שהיא רוצה. לדעתו אף קבוצה אמנם לא תשתף את כל הזרים שהיא תביא, אולם מהלך כזה יחייב את השחקן הישראלי לשפר את יכולותיו בשל הגידול בתחרות, מאחר ומקומו בהרכב יהיה פחות בטוח, לעומת המצב הנוכחי.

שבוע לאחר מכן, פירסם אריה מליניאק טור בידיעות בעקבות משחקי נבחרת הכדורסל, ובו קרא לראשי הענף לצמצם את כמות הזרים על מנת לאפשר לישראלים יותר דקות משחק.

שני פתרונות שונים לאותה בעיה.

דן גלזר, מכבי תל- אביב
דן גלזר. ריבוי זרים היה מאפשר לו דקות? קרדיט לדף פייסבוק הרשמי של מכבי תל אביב
Maccabi Tel Aviv FC – מועדון הכדורגל מכבי ת”א

בשפת הכלכלנים קוראים להמלצה של רום “הגברת התחרות בשוק” או “הסרת חסמים”, ומדובר באחת הדילמות המהותיות שמעסיקות את מקבלי ההחלטות בכל מדינה. תנסו להיזכר כמה פעמים שמעתם את שר האוצר מכריז על פתיחת שוק מסוים לתחרות ע”י הורדת מכסים על תוצרת מיובאת או על ביטול מכסות למוצרים מסוימים, וכמה פעמים שמעתם אירגונים שונים (חקלאים, מפעלי מזון, יצרני רהיטים וכו’) זועקים כי הצעדים הללו יפגעו בתעסוקה ובמשק הישראלי.

בגדול, מכסים על יבוא ומכסות נועדו להגן על היצור המקומי מפני היצף או תחרות שבעיני השלטון אינה הוגנת, כאשר השיקולים העיקריים הם מניעת אבטלה, וצמצום תלות במדינות אחרות על מנת לשמור על עצמאות כלכלית, מדינית ובטחונית.
מצד שני פתיחת שוק מסויים ליבוא ללא הגבלה נועדה בעיקר להיטיב עם הצרכן מתוך הנחה שהיבוא יגדיל את מגוון המוצרים וישפר את איכותם. הנחה משנית היא שהגברת התחרות ע”י היבוא תחייב את היצרן המקומי להתייעלות ושיפור המוצר, בדיוק כפי שרום מניח שיקרה לכדורגלן הישראלי.

מי שמייצג בצורה הכי ברורה את תפיסת השוק הפתוח הוא גוש האירו שמאפשר תנועה חופשית של מוצרים וסחורות בין המדינות השונות, וזה נכון גם לשחקני כדורגל. לעומתם, דונלד טראמפ מייצג את התפיסה ההפוכה שדוגלת בהטלת מכסים ומגבלות על יבוא, מתוך כוונה להגן על היצרנים האמריקאים וכחלק ממדיניות הפעלת לחץ על מדינות אחרות.

אז האם הסרת המגבלה על כמות הזרים אכן תתרום לשיפור היכולת והתיפקוד של השחקן הישראלי?
בהנחה שמדובר בשוק משוכלל שבו הקונים (בעלי הקבוצות) יודעים לתמחר נכון את עלויות המוצר (השחקן) ביחס לביצועים שלו, שחקנים טובים ימכרו במחירים גבוהים יותר ויזכו לשכר גבוה יותר מעמיתיהם הפחות טובים, בלי קשר לתעודת הזהות והדרכון שלהם. כאשר הקבוצות יצטרכו להחליט בין שני שחקנים בעלי יכולות זהות, הם יבחרו בשחקן הזול יותר. בהנחה שתימחור הישראלים כיום יקר יותר, סביר להניח שהעלות שלהם תיפחת כדי שהם יעמדו בתחרות מול השחקנים הזרים, או לחילופין, הם ינסו לשפר את היכולות והביצועים שלהם כדי להרוויח יותר. השאלה הגדולה היא איזה כיוון יהיה דומיננטי יותר, הירידה בעלויות או השיפור ביכולת?

רום חושב שזה יביא לשיפור ביצועים. בניגוד אליו, אני סבור שזה יגרום לשחקנים צעירים רבים לוותר על קריירה מקצוענית או להסתפק בהופעה בליגות נמוכות יותר שמשלמות פחות ותובעניות הרבה פחות מליגת העל.

הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל

כשבעלי עסקים צריכים להתמודד מול תחרות עזה מחו”ל הם ילחמו בכל יכולתם לשרוד ע”י שיפור מוצריהם, מכיוון שפרנסתם ופרנסת עובדיהם תלויה בכך. עבורם זו מלחמת חיים או מוות. עבור רובם זה מפעל חיים או עסק משפחתי שעובר מדור לדור, ולסגירה שלו יש משמעויות רגשיות לא פחות מכלכליות.

עבור כדורגלן צעיר זה ממש לא כך. הוא מצפה לקריירה שתימשך עשר שנים פלוס מינוס ותעזור לו להסתדר בחיים. מתישהו בגיל שלושים הוא יתחיל כבר לחפש קריירה שניה. אם הוא יחליט לפרוש בגיל 22 הוא מקסימום יתבאס על השנים ש”ביזבז” במגרש, אבל בוודאי לא על חיים שלמים שיורדים לטימיון. המוטיבציה שלו להילחם ולשרוד תהיה נמוכה יותר מאותו בעל מפעל, וסביר להניח שתהיה נמוכה יותר משחקנים שמגיעים ממדינות בהן המצב הכלכלי פחות טוב מישראל (אני מניח שהמצב הסוציו-אקונומי של מרבית הכדורגלנים הוא ממוצע ושרובם כבר מבינים מה התקרה שלהם – כוכב או שחקן מן השורה).

האם אני ממעיט בכח הרצון והמוטיבציה של שחקנינו הצעירים?
יתכן, אם כי ההיסטוריה מוכיחה שיש קשר הפוך בין מצב כלכלי טוב ורצון להילחם ולהתמודד בתחום שהוא יותר השמנת והדובדבנים מאשר הלחם והחמאה. כשאני מנסה לחשוב מה הייתי ממליץ לבן שלי במצב הזה, אני מניח שהייתי ממליץ לו לחפש פרנסה אחרת מכיוון שהתחרות גדלה והאפשרויות הצטמצמו, אלא אם באמת צפוי לו עתיד מזהיר בתחום. דרך אגב, סביר להניח שהשחקנים הטובים שיישארו יהיו טובים יותר כי התחרות מקדמת, אבל בסיס הפירמידה יצטמצם ואנחנו נפסיד את אלה שויתרו ויכלו לפרוח בגיל מאוחר יותר, אם התנאים לא היו משתנים.

הפיתרון לבעיות הכדורגל הישראלי הוא מורכב וחייב לכלול התייחסות למכלול הבעיות ולא רק למספר הזרים. ההתאחדות חייבת לגלות סבלנות ולתת לרוטשטיינר צ’אנס וזמן לממש את תוכניתו לשיפור תשתיות ושידרוג ההכשרה והאימון.
בהתייחס לליגות המקצועניות יש חשיבות להגדלת הכנסות וחלוקה שוויונית יותר שלהם, יש מקום לשקול תקרת שכר ותקציב, חובה להקפיד על ניהול פיננסי איכותי ויכולת כלכלית (הבקרה היום רחוקה מזה) כדי למנוע קריסה ולייצר סלקציה קפדנית יותר של הבעלים. בנוסף הייתי משקיע יותר בליגה הלאומית שמהווה תשתית לשחקני העתיד ויש בה פוטנציאל קהל ועניין רב.

למרות מה שכתבתי למעלה, לא הייתי פוסל הגדלה קטנה של מספר הזרים, כדרך לשידרוג הרמה בליגה, הגברת התחרות ושיפור המוצר לקהל. נכון להיום, הכדורגל מתנהג כמו טראמפ, עם הגבלת זרים קשיחה, והכדורסל כמו גוש האירו עם הגבלת זרים גמישה (מתאזרחים…). אמנם מצב כדורסל קצת טוב יותר, אולם שניהם מתקשים להתרומם.
כנראה שכמות הזרים היא רק חלק קטן מהבעיה וגם מהפיתרון.

אוגו נגד אלברמן
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח