איך אתם אוהבים את הספורט שלכם? טד לאסו מכבד כל דרך שתבחרו

הסדרה טד לאסו היא סדרת הספורט הטובה והלא מספיק מדוברת של החורף הזה. אולי זה בגלל שהיא משודרת ב-AppleTV, ואולי בגלל סיפור המסגרת המופרך שלה על טד לאסו, מאמן פוטבול המכללות האמריקאי, שעובר לאמן את איי.אפ.סי ריצ'מונד, קבוצת כדורגל מהפרמייר ליג באנגליה.

מאחר ומדובר בסדרה קומית, הצופה מוחל במהרה על הסיפור הלא ייאמן וחוסר הדיוק בענייני הכדורגל הטכניים ועובר ליהנות מהדיאלוגים השנונים, מהדינמיקות הייחודיות בין הדמויות, ומהאהבה הרבה לספורט – שהיא גם הערך המוסף של הסדרה עבורינו האוהדים. טד לאסו אמנם אינה היצירה הראשונה שמפגינה אהבה לספורט, אבל היא היצירה הראשונה שמציגה גישות שונות לאהבה לספורט, את המתח ביניהן, ואת הקסם הייחודי של כל אחת מהן.

טד לאסו מסיבת עיתונאים
הקסם גובר על הסיפור הלא ייאמן
Credit to Ted Lasso Facebook Page

 

לפי גישה מרכזית אחת של אהבה לספורט שעולה בסדרה, מושא האהבה של האוהד הוא ספורט באופן כללי, לא קבוצה אחת ובמקרים מסוימים גם לא ענף אחד. בסדרה המאמן לאסו מייצג את הגישה הזו, ולא בכדי הוא מתאהב דיי במהרה בכדורגל כענף ספורט ולא בקבוצה הספציפית שאותה הוא מאמן, כשבמקרים מסוימים הוא אפילו מבכר את רוח הספורט על פני הניצחון של הקבוצה שלו. במהלך הסדרה אנו גם לומדים שאת האהבה לספורט הוא לא רכש באצטדיון של קבוצה ספציפית, אלא בברי ספורט אליהם היה הולך עם אביו, והוא אפילו מתרגש מספורט שולי כמו דארטס שנהוג לשחק בו באותם ברים. האוהדים הנוקטים בגישה הזו, הם אלה שמסוגלים להתעניין כמעט בכל משחק שמשודר בטלוויזיה. אלה שעוקבים אחרי כל קבוצה ישראלית באירופה, בין אם זו מכבי תל אביב בכדורסל או הפועל באר שבע בכדורגל, והם גם אלה שמצליחים להתחבר רגשית לכל משחק, אבל גם יצליחו לשכוח ממנו ביום שאחרי.

לפי הגישה המרכזית השניה והנגדית, מושא האהבה של האוהד הוא הקבוצה בלבד, כשלעתים מדובר גם בקבוצה שמשתתפת בענף ספורט אחד ולא בכמה. את הגישה הזו מייצגים בעיקר האוהדים של ריצ'מונד, ש-24/7 חיים את הקבוצה, ועושים זאת כמובן בבר השכונתי של אוהדי הקבוצה, שבו הם גם נמצאים פחות או יותר 24/7. את האוהדים האלה, לפחות בתחילת הסדרה, לא מעניינת הרוח הספורטיבית החיובית של מאמנם החדש; מאחר וחייהם כמו תלויים בקבוצה, הדבר החשוב והיחידי עבורם הוא ניצחון והישרדות של הקבוצה בליגה הראשונה. האוהדים הנוקטים בגישה הזו הם אלה שרואים רק משחקים של הקבוצה שלהם, ואם הם לרגע מבזבזים זמן על קבוצה אחרת, זה נעשה רק כדי להבין משהו ביחס לקבוצה שלהם. הם לא עוקבים אחר קבוצות ישראליות אחרות באירופה, ואף מייחלים להפסד שלהן אם מדובר ביריבה שנואה במיוחד. הם מסוגלים להתחבר באופן רגשי למשחק של הקבוצה שלהם בלבד, וזה חיבור עוצמתי מעין כמוהו, כזה שמלווה את האוהד כמה ימים לפני המשחק וכמה ימים אחריו, ולפעמים גם זמן רב הרבה יותר.

אוהדי טורפדו.
איזה סוג של אוהדים אתם?
קרדיט: דף הפייסבוק הרשמי של FC Torpedo Moscow, ФК Торпедо Москва.

 

יש סיבות לכך שהגישה הראשונה נפוצה יותר בארה"ב, בעוד שהשנייה רווחת יותר באנגליה. באנגליה יש מועדונים מקומיים כמעט בכל מקום, שפעילותם נמשכת מילדות ועד ותיקים. בעוד שבארה"ב אין כמעט מועדונים, אלא קבוצות שבגילאים צעירים משויכות לבתי ספר וקולג'ים ולקהילות שמסביבן, ובשלב המקצועני נותר רק מספר קטן וסגור של קבוצות שמזוהות עם ערים גדולות. יתרה מכך, קבוצות מקצועניות בארה"ב יכולות לנטוש את הקהל המקומי ולעבור לעיר אחרת. כמו שגולדן סטייט ווריורס שהוקמה בפילדלפיה, עברה לסן פרנסיסקו, כדי בהמשך לעבור לאוקלנד ובשנה האחרונה לחזור לסן פרנסיסקו. לכן לאוהד האמריקאי קשה יותר לפתח הזדהות עם הקבוצה המקצוענית הרחוקה, מאשר לאוהד האנגלי עם המועדון המקומי.

כיום אפשר לומר שרוב האוהדים נמצאים איפשהו על הרצף בין האהדה לספורט והאהדה לקבוצה. אך בשנים האחרונות, ובעיקר בקרב הקהל הצעיר, נראה שסוג האהדה הכלל ספורטיבי מתחזק על חשבון האהדה הקבוצתית. את המגמה הזו אפשר לייחס בעיקר לקפיטליזציה, לגלובליזציה ולאינדיבידואליזציה שעוברת על הספורט ועל העולם בכלל. מאחר והספורט נהיה ענף יותר ויותר קפיטליסטי וכלכלי וקבוצות היום מנוהלות כעסק, הרי שהן מוותרות לפעמים על המאפיינים שמחברים אותן לקהילה בה צמחו. כך למשל קבוצה אחת יכולה לוותר על סמל שצמח במועדון כדי למכור אותו לקבוצה אחרת, וקבוצה אחרת יכולה להעדיף באצטדיון שלה אוהדים עשירים מחוץ למדינה, על חשבון האוהדים המקומיים המסורים יותר.

מאחר והספורט נהיה יותר גלובלי על חשבון המקומי, אוהדי ספורט רבים מוותרים על הקבוצה הקרובה למקום מגוריהם ובוחרים בקבוצה בחו"ל. על אף מרחק של מאות ואלפי קילומטרים, בנקל הם יכולים להשיג מידע על הקבוצה בכל מדיה אפשרית, להתחבר לחוג האוהדים באינטרנט ואפילו לטוס למשחק מדי פעם.

מסי קוטיניו
טיול בר מצווה לקמפ נואו מישהו?
. Via La Liga Facebook page

 

בנוסף, מכיוון שהספורט נהיה יותר אינדיבידואלי ופחות קבוצתי, הפוקוס של התקשורת והאוהדים עובר מהסיפור הקבוצתי לסיפור האישי. דור חדש של אוהדים זונח במקרים רבים את הקבוצה המקומית, לטובת ספורטאי אחד או כמה ספורטאים מענפים שונים והוא אוהד באופן פרוביזורי כל קבוצה בה הם משחקים. כשאותם אוהדים קונים חולצה, הם יקנו את החולצה בעיקר בשביל השם בגב החולצה, ולא בגלל הסמל הקטן בחלק הקדמי שלה.

 

אחת הדמויות המשעשעות בסדרה טד לאסו היא דני רוחאס, שחקן רכש מקסיקני שלא ממש מדבר אנגלית אבל מקפיד לחייך ובמצבים שונים חוזר על מנטרה אחת: Football is life. כולנו מסכימים איתו (ואני מניח שאתם מסכימים איתי אם אתם קוראים טור דעה בהזווית על סדרה שכנראה לא ראיתם), אבל כולנו בטח גם מתלבטים באיזה אופן הכדורגל הוא חיים. באופן בו הקבוצה האהודה משתלטת לנו על החיים, או באופן בו שלל משחקים בשלל ליגות משתלטים לנו על החיים? אלה ואלה דברי אלוהים חיים, אין דרך אחת לאהוב ספורט וטוב שכך. העולם זקוק לשתי הגישות האלה שישלימו האחת את השניה בהרמוניה, לכן למרות המגמות העולמיות החזקות, יש לקוות שהן ימשיכו להתקיים בצוותא זו לצד זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח