אחד מהאולטראס (של הנבחרת)

את המנוי לקמפיין הנוכחי רכשתי בשל שתי סיבות הנובעות מתוך תפיסת עולם מוצקה והגיונית ומראייה בוגרת של העולם סביבי. ראשית, יש בי אמונה פטריוטית, מיושנת משהו, שאם הנבחרת שלי משחקת בגיזרתי אז מחובתי לבוא ולתמוך בה, מאחר והתירוץ ששמו "הסיוט של "איצטדיון" ר"ג" כבר אינו בתוקף. בנוסף, היתה בי אמונה, בוגרת כפי שכבר ציינתי, שהנבחרת שלנו יכולה להצליח גם בבית עם שתי אריות הים התיכון שלא ממש מצטיינות בספורט. אני מודה שבשבוע האחרון התלבטתי אם ללכת למשחק, אבל התבוסה בכדורסל מול איטליה שיכנעה אותי שעדיף כנראה להתבאס מול משחק אחד בלבד ולא מול שניים…

נבחרת ישראל, מיכאל אוחנה
Credit to "ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association" Facebook page

אני רוצה להוסיף בגאווה שהסקתי מסקנות מהקמפיין הקודם והפעם קניתי מנוי רק למשחקים בסמי עופר, כי את הסיוט של נסיעה לטדי למשחק שנגמר לקראת חצות אני לא מתכוון לעבור שוב. כמה שעות לפני המשחק, כשאני כבר שלם עם עצמי לגבי הנסיעה למשחק, קראתי את הטור של שטנצלר על "הישגי" הנבחרת במשחקי הבית, והמחשבה המוכרת של "יא אידיוט, לא חבל על הזמן…" חזרה לטחון לי את המוח. ניחמתי את עצמי שלפחות לא יהיו פקקים ותהיה חניה סבירה, כי סמי יהיה חצי ריק.

ישראל מלחמה!!!

השיר האחרון ששמעתי לפני היציאה מהבית היה "day in a life" של הביטלס, שמדבר על 4000 חורים בלנקשייר. השאלה היא כמה חורים יהיו בהגנה שלנו?

בדרך כלל בצמתים לפני האיצטדיון עומדים שוטרים ומכוונים את התנועה. בדרך כלל.

בדרך כלל בדיבור שקשור לנבחרת יש נימה של יאוש ודיכאון, אפילו אצל אוהד אופטימי כמוני. לראות את האיצטדיון הריק היה פשוט עצוב. יציעים שלמים שלא נפתחו והצבע הכחול-לבן שלט ביציע רק בגלל המושבים הריקים.

ישראל מלחמה!!!

באמת שרציתי לכתוב על המשחק.
רציתי לכתוב על כך שאף אחד מהשוערים לא נגע בכדור עד הדקה ה 25 כולל בשער שנפסל.
על זה שדרור, שסבל לידי, ניחש בדיוק מה יקרה בשער שנפסל ובבעיטה שפגעה בקורה, כי עד כדי כך ההגנה שלנו רעועה והפסימיות שלנו גדולה.
על השידרוג של חמד למעמד של משיח.
על ההתאמה המושלמת בין בן חיים (החלוץ) לדוידזאדה ששיחק באגף שלו – שניהם לא השלימו אף מסירה במשך מחצית שלמה.
שאפילו יואבי, ילד בכיתה ו', זיהה ששני קשרי האמצע שלנו לא עומדים נכון.
על הקלילות שבה המקדונים הגיעו לשער שלנו, ועל הפשטות והיעילות שבה הם הניעו כדור.
על זה שזהבי באמת עושה מדי פעם תנועה לעומק, אבל את רוב האנרגיה הוא מבזבז על נפנופי ידיים.
באמת שרציתי לכתוב על המשחק, אבל לא היה הרבה מה לכתוב, ועל הסיפור המרכזי כבר כולם טחנו מספיק.

ערן זהבי, נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק "ההתאחדות לכדורגל בישראל"

יש כמה שאלות שעלו אצלי ואני אשמח אם תעזרו לי למצוא תשובה:
1. סיפור חשבונאי – אם ביציעים היו בהתחלה 11,350 צופים, מהם שליש הלכו הביתה עד הדקה השבעים ואחוז אחד מתוך אלה שנשארו צעקו בוז לזהבי, האם זה עדיין צריך להשפיע עליו?
2. למה, לעזאזל, ההתאחדות חוסכת כסף ולא פותחת עוד שערים ואנחנו נדחסים בתורים בכניסה גם כשהאיצטדיון חצי ריק?
3. האם אחרי משחק כזה אין מקום להנחה אצל מוכרי הקסטות? למה זה עדיין "שלוש בעשר"?
4. מי המציא את הפטנט של שיגור מטוסי נייר לדשא?
5. מישהו לידי שאל:"בשביל הח.. הזה שילמתי מאה ש"ח?"
6. הם לא רוצים או שהם פשוט לא יכולים?
7. האם שחקן כדורגל לא יכול להיות הומוסקסואל והאם הומוסקסואל לא יכול להיות שחקן כדורגל?
8. יכול להיות שהנבחרת הפסידה כי לא צעקנו אפילו פעם אחת "ישראל מלחמה"?
9. אם איינבינדר היה מבקיע הוא היה מוציא את הסרט מהגרב ושם על הראש?
10. יא אידיוט, לא חבל על הזמן?

השיר היחידי שהתנגן לי בראש בדרך לאוטו היה "באב אל ואד"…

נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק "ההתאחדות לכדורגל בישראל"
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח