מבין כל רעשי הבחירות וההמולה של הימים האחרונים, הליגה הכי מרגשת, צבעונית ואטרקטיבית חזרה אל חיינו, הלוא היא ליגת האלופות. באופן מסורתי, בכל שנה המועמדות הוודאיות לזכייה הם לרוב אותן הקבוצות: ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן ויובנטוס.

העונה שעברה בה הספרדיות צפו בגמר מהסלון וקבוצות כמו אייאקס, שניצחו בשניים מהאצטדיונים הקשים ביותר באירופה ללא כל רגשי נחיתות והציגו כדורגל יפה לעין וטוטנהאם, שגברה על ההולנדים על הבאזר באמסטרדם ארנה וניצחה את אלופת הליגה ממנה היא באה, פתחו את כל תמונת הסיכויים בנוגע לזוכה בגביע עם האוזניים הגדולות בעונה הקרובה.

לדעתי, דווקא סיטי של גרסת 2019/20 יכולה סוף כל סוף להשלים את המלאכה ולזכות בגביע עם האוזניים הגדולות.

מי שמעז, מצליח

בשונה מליגות מקצועניות אחרות בעולם, ליגת האלופות היא שונה בכל הרבדים: היא לא תלויה בסטטיסטיקות שונות, לא תלויה ביכולת של קבוצה מסוימת לפרק זמן ארוך, אין עדיפות לאף מדינה על פני האחרות ולאף משבר אין חשיבות. המשקל הרב תלוי בתכונת התעוזה.

מדובר באותה יכולת של קבוצה להגיע למשחק נתון ולהיות בשיאה בכל העמדות על המגרש ולייצר משחק איכותי ויעיל. ריאל מדריד זכתה בגביע בעונה קשה בספרד, ליברפול סיימה כסגנית אלופה עם ניצחון פנומנלי מול ברצלונה וזכתה בעונה שעברה וגם מילאן, שרחוקה מאוד מהשתתפות במפעל זה, זכתה בו בעונת 06/07 כשסיימה במקום הרביעי בלבד בסיירה א'.

אם כבר הזכרנו את האחרונות, אין אחד שלא זוכר את הגמר באיסטנבול ממנו ה"מייטי רדס" חזרו מפיגור של שלושה שערים לניצחון ענק מהנקודה הלבנה שהגדיר את החוקים של הצ'מפיונס מחדש. זה מוביל אותי לסיטואציה הנוכחית בה קבוצתו של פפ נמצאת כרגע – הפסד לקבוצת תחתית באנגליה במשחק בו היא סופגת שלושה שערים כשגם השנה מרוץ האליפות יהיה צמוד מתמיד. מול שחטאר דונייצק במחזור הראשון של שלב הבתים – הכל נמחק.

סגל יציב

אם נסתכל על הפעילות של האימפריות בחלון ההעברות האחרון, צמד המילים "מהפכה בסגל" יהיה הביטוי הנכון ביותר לתאר את הקיץ. יובנטוס שרכשה את כריסטיאנו רונאלדו בשנה שעברה מתוך תחושה שהוא היה הצלע החסרה לזכייה, הבינה שזה עדיין לא מספיק ועיבתה את הקישור שהיה נקודת התורפה, לא סייע לרונאלדו בממלכת כיבוש השערים ועדיין נמצאת בתהליך של יצירת הרמוניה בסגל.

ריאל מדריד עדיין מנסה לאחות את השברים מאותה עזיבה של הפורטוגלי, עשתה שינוי רבתי בכל הנוגע לסגל ועוד לא מצאה לגמרי את הנוסחה המנצחת. ברצלונה חיזקה עוד יותר את חוד ההתקפה והקישור עם רכישתם של פרנקי דה יונג ואנטואן גריזמן, אך עדיין אי אפשר להסתיר את התלות שלה במספר 10 והזוכה המכהנת והיריבה למרוץ האליפות, ליברפול, שמה את כל הז'יטונים על התואר המקומי.

סיטי אמנם איבדה את לירוי סאנה עקב פציעה, אבל חיזקה את ההגנה עם ז'ואאו קאנסלו שנרכש מיובנטוס ואת הקישור עם הכישרון הספרדי העולה שנרכש מאתלטיקו, רודרי, שהפך לקשר היקר ביותר בתולדותיה של סיטי. סגל שכולל את קווין דה בריינה, צמד החלוצים קון אגוארו וגבריאל ז'סוס שכבשו יחדיו 53 שערים בכל המסגרות בעונה שעברה, ראחים סטרלינג וברנרדו סילבה שעשו קפיצת מדרגה ענקית תחת שרביטו של גווארדיולה, כל אלה מסוגלים להשלים את התהליך הארוך שעבר על המועדון שהחל ב1 בספטמבר 2008 עם רכישתה של "קבוצת אבו-דאבי פיתוח והשקעות את המועדון".

פפ-טיים

כדי שכל זה יעבוד, הרבה מאוד תלוי כמובן בפפ גווארדיולה. המאמן הספרדי אמנם התחיל את דרכו בברצלונה וזכה יחד עימה ב-2 גביעי אלופות אך לאחר שעזב את המועדון ב-2012, הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה במפעלים האירופיים.

כפי שזה נראה כרגע, המאמן הספרדי מצליח להטמיע את פילוסופיית המשחק שלו אצל התכולים ממנצ'סטר, אבל פילוסופיה זה לא מספיק. הגדולה של מאמן היא להיות יצירתי ובבקרה על השחקנים בכל זמן נתון, להחדיר בהם רעב, מיתון כמות האגו וכמובן חלוקת דקות נכונה בין המפעלים המקומיים לאירופאים.

הזדמנויות צריך לקחת והשנה היא מחכה לפפ מעבר לפינה. האם ייקח אותה ויביא לצד הכחול של מנצ'סטר גביע אירופי ראשון? את זה רק הזמן יגיד.