אהבתיהם

מזל טוב לאתר "הזווית" החוגג שנתיים להיווסדו. מתחילת דרכו, פורסמו באתר (1,190) טורי דעה של מגוון כותבים מוכשרים, בנושאים שונים ומגוונים. לרגל החגיגות, החלטתי לבחור בחמשת הטורים של חבריי הכותבים שאהבתי במיוחד. המשימה התבררה כמשימה קשה מאוד, שכן, ישנם כל כך הרבה טורים מצוינים שנכתבו מאז ועד היום, אך בסופו של דבר הצלחתי לגבש את החמישייה שלי. ישנם כאמור כל כך הרבה טורים מדהימים במגוון נושאים: ניתוחים סטטיסטיים, ניתוחים טקטיים, עצות פרקטיות, סקירות, טורים על שחקנים, סיכומי קריירות ועוד. את כולם קראתי בהנאה רבה, אך הטורים שריגשו אותי במיוחד הם אלו "שנכתבו מהבטן", אלו שהזדהיתי איתם ברמה האישית ושהזכירו לי למה אני כל כך אוהב ספורט.

ואלה שמות:

מקום חמישי: "דמעות בחדר הישיבות"/ טמיר זוארץ

למה אני אוהב אותו: בראש ובראשונה כי אני מת על פדרר, וחיכיתי מלא זמן לגראנד סלאם ה-18 שישים חותם סופי ומוחלט על היותו הגדול בהיסטוריה. אפילו כתבתי על זה טור, בדיוק שנה לפני כן. מעריצי פדרר כמוני וכמו טמיר, התרגלו לאכזבות בשנים האחרונות. בכל פעם מחדש היינו בטוחים שהפעם זה קורה ובסוף המציאות טפחה על פנינו. דווקא הפעם, כשלא ציפינו כבר לכלום, זה סוף סוף קרה. זה קרה בדרך הכי קשה שיש, בסיומן של חמש מערכות ומהפך ענק מול "הקריפטונייט" (כפי שטמיר מכנה אותו בטור), רפאל נדאל. טור אמוציונאלי במיוחד שמעביר בצורה מדויקת את החוויה הזאת של ניתוק מן היקום בזמן משחק חשוב, גם כשאתה לא ממש יכול לצפות בו. מה שכן, עוד לא סלחתי לטמיר על העסקה המפוקפקת עם השטן שגרמה לנו לשמוט שתי נקודות קריטיות בסמי עופר.

רוג'ר פדרר
Credit to Roger Fedrer's Official Facebook page

מקום רביעי: "חולמים בספרדית" (חלקים א' ו-ב')/רוני כהן פבון

למה אני אוהב אותו: בעיקר כי אכלתי את עצמי שלא נסעתי עם רוני, טמיר ואיתי לצמד משחקי הצ'מפיונס בספרד והתיאורים של רוני בטור גרמו לבטן שלי להתהפך מקנאה. מזוכיזם במיטבו. אבל גם כי צמד הטורים הללו מצליח להעביר בצורה מושלמת את חוויית המסע והצפייה במשחקי צ'מפיונס בשניים ממקדשי הכדורגל המפוארים בעולם, על כל שלל התחושות. או כמו שרוני כתב זאת: "ספורט הוא דבר נפלא, ולא מהסיבות הידועות שנוגעות למיצוי היכולת האנושית, אלא כי הוא מאפשר לך להיחשף לתרבויות שונות באופן הכי טהור ובלתי אמצעי שאפשר.."

יומן מסע ריאל באיירן

מקום שלישי: "להיות כדורגלן"/גל משיח

למה אני אוהב אותו: כי זה פשוט טור נפלא. עצוב, מרגיז הומוריסטי וציני כאחד. נכתב מנקודת מבטו של בחור שחלם להיות שחקן ופרש בטרם עת. ממחיש לקורא הממוצע שחושב שלהיות כדורגלן בישראל זה כיף גדול, עד כמה התחום הזה אינו זוהר ומלא בעסקנות וקומבינות.

גל מעיד על עצמו שהוא כותב על שירה, כותב על ספורט, ומנסה לחבר ביניהם. בטור הזה הוא מיזג את שני התחומים באופן מושלם, עם שורות נפלאות כמו  "קרית גת, את לא נועדת להיות קבוצה ואני לא נועדתי להיות שחקן. את מתרחקת מאור הזרקורים, נועדת להיות לוחמת, שורדת, מחכה להגרלות גביע המדינה. ואני, אני לא נועדתי לזה. לא נועדתי להיות תקוע בתוך פוליטיקה שלמה של עסקנויות. לא נועדתי להיות תקוע במרוץ אחר ההפיכה לחוצפן המושלם.." אחד הטורים הכי טובים שנכתבו באתר, ללא ספק.

 

מקום שני: "תתפרקי כבר הפועל"/רוני אלפרן

למה אני אוהב אותו: כי הטור הזה הוא רוני אלפרן במיטבו. באופן אישי, אני חייב להודות שלמרות היותי אוהד מכבי ת"א, אין בי שמחה יוצאת דופן על ירידתה של הפועל. היריבות היא כבר מזמן לא אותה יריבות. אבל עם כל הפסטיבל שמתחולל כעת עם ירידתם ה"טראגית" של האדומים, כמעט שכחנו שרק לפני כמה חודשים היא הייתה בסכנת פירוק ממשית. בעוד כולנו נזהרים בלשוננו ובמקלדותינו, שמא נפגע ברגשותיהם של חברינו האדומים, הגיע רוני אלפרן ושפך את כל אשר על ליבו בטור חסר רחמים, בו ציין את הסיבות בגינן הוא משווע להתפרקות של הפועל. בחרתי לדרג את הטור במקום גבוה כל כך מכיוון שהטור הזה הוא טור שמהווה ציון דרך בהיסטוריה הלא ארוכה שלנו, טור שניפץ את מסגרות ה"פוליטיקלי קורקט", פלירטט עם גבולות תרבות הדיון וגרם לסערה של ממש ברשת, עם שלל תגובות משני הצדדים. מעבר לכך, הוא טור שכתוב ומנומק בצורה נפלאה (מנקודת מבטו של מכביסט כמובן), לכן כל כך אהבתי אותו, למרות שלא באמת רציתי לראות את הפועל מתפרקת.

הפועל תל אביב, ברשצקי
Credit to "Hapoel Tel Aviv FC" Facebook page

ובמקום הראשון: "השנה ששברה לי את הלב"/אריאל אבני

למה אני אוהב אותו: כי בתור מכביסט,  2016 שברה גם לי את הלב,  וכל מי שאי פעם שברו את הלב יודע עד כמה זה כואב. הטור הזה, המנוסח כפנייה נרגשת לשנה שחלפה ומדמה אותה למאהבת סוררת שנותנים לה הזדמנות בכל פעם מחדש, הוא הטור האהוב עליי ביותר מכיוון שהוא סופר אמוציונאלי מצד אחד, וסופר קורע מצחוק מצד שני. כפי שאריאל מציינת בסגנונה הייחודי, 2016 הייתה שנה מדהימה לחובבי הספורט: שיאים, מתח, דרמות, סינדרלות, סנסציות, מדליות אולימפיות ועוד, אבל בשבילנו הצהובים, היא הייתה פשוט חרא של שנה מכל הבחינות: שנה שבה הפסדנו את האליפות שחשבנו שרשומה על שמנו בטאבו, שנה שבה שמטנו את הגביע ברשלנות, שנה שבה נפרדנו מבלומפילד וזהבי, שנה שבה ראינו את ראשון (מי?!) חוגגת אליפות בכדורסל ושנה שבה שיחקנו במפעל מקביל לגביע קוראץ' המנוח. לקינוח, התפרקנו ברבע שעה מול זניט ונפרדנו מאוחר מדי מארבלדזה בזמן שבאר שבע טחנה את הליגה.

לקח לנו קצת זמן להתאושש משברון הלב של 2016. רוחה המשיכה ללוות אותנו גם בחודשים הראשונים של 2017. בכדורגל ראינו את באר שבע חוגגת לנו על הראש אליפות ובכדורסל הצלחנו לשבור שיאים של חרפה.  אבל דווקא עכשיו, יש מעט אור צהבהב בקצה המנהרה – הפועל ירדו ליגה ואנחנו פייבוריטים ברורים בגמר הגביע. 2017 יכולה בהחלט להיות ההיא שלא היינו סגורים עליה בהתחלה, אבל בסוף הפתיעה אותנו לטובה, עם קצת פשרות על הדרך.

ובלילה, ממש לפני שנלך לישון, ניזכר באותה אחת נפלאה ומרגשת שלקחנו אותה כמובן מאליו, 2014.

מנהלת הליגה
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL

 

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח