סטיבן ג'רארד הודיע השבוע רשמית על פרישה מהכדורגל המקצועני.
מעשית הוא כבר פרש לפני שנתיים וחצי. אתם בטח זוכרים את זה: אנפילד, קרובים לאליפות, צ'לסי, החלקה, סוף.

ג'רארד שיחק בליברפול שבע עשרה עונות, היה קפטן הקבוצה במשך שנים רבות, כבש אינספור שערים מכריעים ומחזיק בלא מעט שיאי קבוצה.
הוא זכה למעמד מיתולוגי בליבם של אוהדי הקבוצה, וגם היום, שנה וחצי אחרי שעזב הוא עדיין מוביל במצעד השירים במהלך משחקי הקבוצה.

למה?

אני חושב בעיקר בגלל שאוהדי הקבוצה ראו בו את עצמם ואת הגשמת חלומם.
ילד מקומי ששיחק כדורגל מקצועני בדיוק כמו שאני, אתם והם משחקים בשכונה.
פעם הוא עשה מהלך מבריק ופעם שטות מהדהדת. פעם שער משלושים מטר ופעם בעיטה לשמיים. פעם חילוץ נהדר אחרי מרדף של חמישים מטר ופעם גליץ' מטופש אי שם בפינת המגרש.
אבל בעיקר הוא שיחק עם הלב. ראית שאיכפת לו ושהוא "מת" אבל ממש "מת" לנצח. הוא לא היה צריך לשים יד על הלב או על סמל הקבוצה, כדי להוכיח את זה לאוהדים, כי אי אפשר היה לפספס את התשוקה שלו, ולא חשוב אם היא עבור הקבוצה והאוהדים או בשביל עצמו בלבד. כאוהדים, אנחנו אולי לא מומחים גדולים לטקטיקה, אבל אנחנו יודעים לזהות מהר מאוד מי משקיע ומתאמץ ומי מחפף.

הוא גם היה הבית והשיגרה המרגיעה. כולנו אוהבים אקשן והתרגשות, אבל גם לחזור להרגלים הקבועים והמוכרים, וזה מה שסטיבי ג'י היה עבור האוהדים. ידעת שתמיד הוא יהיה שם, שבוע אחרי שבוע. ממש כמו לקום כל בוקר ולשתות את אותו קפה, להתגלח באותו סדר ולריב את אותן מריבות עם האישה.
הוא גם כנראה הרגיש מחוץ לבית כשעבר לשחק בלוס אנג'לס ואחרי שנה וחצי החליט לפרוש. זה לא זה מחוץ לאנפילד, רחוק מהבית ומהעיר שלו.

במשך השנים היו פרסומים על הצעות כספיות מפתות מקבוצות אחרות שזכו בתארים ואליפויות בזמן שסטיבי התייבש בליברפול ואת כולן הוא דחה. יכול להיות שהוא רצה להישאר נאמן לקבוצה ולאוהדים. אני חושב, שכמו כולנו, הוא פשוט חשש משינויים ופחד מהלא נודע. הרבה פעמים אנחנו נמנעים ממעשים רק כי אנחנו מפחדים. לפעמים זו טעות ולפעמים לא. אמנם רק ההיסטוריה תשפוט במקרה הזה, אבל נכון לעכשיו אני חושב שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה, ולא בגלל שאני אוהד הקבוצה.

יש כאלה שזוכרים אותם בזכות ההישגים והתוצאות ויש כאלה שבזכות הדרך בה הלכו.
משה הלך במדבר ולא הגיע לארץ המובטחת, וגם סטיבי מעולם לא זכה באליפות.
שניהם הפכו לסמל עבור קהל המאמינים שלהם.

ניסים בד"כ לא חוזרים על עצמם, אלא אם ג'רארד שותף.
שנה אחרי הקאמבק המיתולוגי מול מילאן בגמר הצ'מפיונס, ליברפול הגיעה לגמר הגביע האנגלי נגד ווסטהאם (ובניון), וזה מה שהוא עשה שם:

לא סתם קוראים לזה "הגמר של ג'רארד"…

אני חושב שהיו ויהיו שחקנים הרבה יותר טובים ממנו, אבל למעמד כמו שלו מעטים יגיעו.

עשר שנים לפני שהוא נולד ג'ון לנון כבר כתב עליו:
"working class hero is something to be"