// מאת רותם פרידברג
קשה היה שלא להתלהב מהתצוגה של ברצלונה ביום רביעי שעבר בליגת האלופות מול יובנטוס. לרגע אחד הייתה הרגשה שחזרנו במנהרת זמן לתקופות היותר יפות של ברצלונה כקבוצה הדומיננטית באירופה. התצוגה הזו, לאחר שנתיים מאוד לא טובות במפעל, היתה הפתעה גדולה. השאלה היא האם מדובר במשהו חד פעמי או שהשתחרר משהו שיחזיר את הקטאלונים למרכז הבמה האירופאית.
אני לא אוהד ברצלונה. אף פעם לא אהבתי את סגנון הטיקי-טאקה וגם לא אהבתי את הדומיננטיות שלהם במשחקים, שרובם הפכו למשחק במעמד צד אחד. עם זאת, הזמן עושה את שלו וכאשר אתה רואה כוכב מזדקן כמו מסי וקבוצה שהשנים היפות שלה מאחוריה, אתה כן קצת מרחם ואפילו מתגעגע לאותה קבוצה אימתנית אגדית.
הבשורה של המשחק הגיעה עוד לפני המשחק. ברתומאו הנשיא השנוא כל כך על האוהדים, ובעיקר על מסי, החליט לעזוב את תפקידו ובכך נתן ספויילר למה שמצפה לנו. שלוש דקות הראשונות של המשחק סיפקו לנו התנפלות של ברצלונה על השער של הזברות, עם בעיטות לקורות והזדמנויות קורצות בפרק זמן כל כך קצר, שכבר אחרי אותן שלוש דקות הבנו – זו ברצלונה אחרת. הקטלונים המשיכו לשלוט במשחק וכמו בימי העבר, היכולת שלהם להניע כדור בשטחים קטנים תוך כדי תנועה מהירה והרמונית של שחקניה, גרמו לנו לדה-ז'ה וו לימים אחרים שבהם ברצלונה כפתה את עצמה על היריבה בסגונונה המכיל מסירות רבות, שליטה בכדור ולחץ בלתי פוסק על היריב.
גם מסי היה מסי. כן, הוא איבד משהו מהמהירות, חלק מהעוצמה והאנרגטיות של שחקן צעיר שיכול לחתוך ללא סוף לרחבה, אך מסי עדיין בעל יכולת מסירה מאוד איכותית (משהו שלא קיבל עליו קרדיט מספיק גדול לאורך הקריירה), עם תנועה חכמה ויכולת סיום מרשימה. הטכניקה תמיד תהיה שם וגם התנועות הקטנות עם הכדור שמאפיינות אותו. אמנם זה לא מספיק על מנת לעבור חצי מגרש וחמישה שחקנים, אבל זה כן מספיק באחד על אחד קרוב לרחבה כאשר הוא צריך להשתחרר ולספק קסם של בעיטה או מסירה. אז מסי לא השתנה, אבל הגישה השתנתה.
מסי הוא ברמוטר וכמו כל כוכב של קבוצה, ובטח סמל נצחי כמו מסי שהוא אגדה עוד בחייו, השמחה שלו מדבקת וגם הרצון שלו לנצח. ראו את זה על הפנים שלו, הייתה שם מן שמחה כזאת עם עווית שפתיים של חיוך והנאה שלא הייתה שם בשנים האחרונות. ההודעה על העזיבה שחררה משהו אצל הכוכב, אבל לא מבחינת יכולת, אלא דווקא מבחינה מנטלית ויצוגית. השחקנים של ברצלונה נדבקו באבן הברתומאית שהוסרה מליבו ושיחקו את משחקם הטוב ביותר מזה שנים כקבוצה.
לברצלונה יש שחקנים מצויינים. ההגנה עדיין פגיעה, וגם הקישור לא מה שהיה פעם. אבל עם שחקנים כמו דמבלה, גריזמן, פאטי, דה-יונג ופדרי, אתה מצפה ליותר, בטח כשהשחקן הטוב בהיסטוריה משחק איתך. כנראה שכל הזמן הזה שברצלונה נראתה כמו צל של עצמה זו הייתה בעיה מנטלית יותר מאשר בעיה מקצועית. אפשר אולי לזלזל בזה, אבל שמחת משחק לפעמים מפצה על כישרון ועל יכולת פיזית. ברצלונה של יום רביעי נראתה כקבוצה שאוהבת להיות קבוצה, שזוכרת את עקרונות הלה מאסיה, עם ביטחון בשמיים ורצון ענק לנצח.
האם הדבר הזה יימשך? כמו הרבה פעמים בחיים, לפעמים המנטלי מחזיק אותך רק לזמן קצר והמציאות בשטח חזקה יותר, בדיוק כפי שהמשחק האחרון בליגה הוכיח לנו. ברצלונה שוב כשלה עם תוצאת תיקו וכדורגל לא משובח. קשה להסביר את הנפילה ביכולת אחרי מה שראינו באמצע השבוע, אבל אולי ניתן לספק קו הגנה ליכולת הפכפכה הזו. חשוב לזכור שליגת האלופות השנה משוחקת שבוע אחר שבוע, כלומר אין מנוחה כמעט לשחקנים – לא ברמה הפיזית ולא ברמה המנטלית. נתון נוסף שחשוב לזכור הוא שהשחקנים עצמם לא נחו באמת כבר זמן רב והעונה הקודמת התארכה כל כך שהיא כמעט נראית כמו חלק מהעונה הזאת.
עייפות פיזית ובעיקר מנטלית יכולה להוריד את רמת התחרותיות של השחקנים ולגרום לכך שאין הם מסוגלים לספק תצוגות טובות באופן רציף. ראינו את זה עם מנצ'סטר יונייטד, שגם היא כשלה בליגה אחרי תצוגה מדהימה בליגת האלופות עם חמישייה לרשתה של לייפציג. עם זאת, הסוגיה הכי קריטית בעיניי היא אי נוכחותו של קהל במגרשים.
קהל זה משהו שמדרבן ומעלה את הרמה באופן אוטומטי. סוג של אינסטינקט גופני, כמו שאתה מפחד במהירות גבוהה או במצבי לחץ. כשיש קהל אתה מוציא מעצמך יותר וזה אפילו לא משנה אם זה קהל יריב או קהל שבצד שלך. המחסור בקהל נותן תחושה קשה למשחקים שדומים יותר בתחושה לאימון, בטח כשזה משחק ליגה באיזה אזור נידח בספרד. לליגת האלופות ברצלונה באה עם אנרגיה אחרת, כיוון שהיריבה הייתה קבוצת-על כמו יובנטוס, שמשחק בה הנמסיס של מסי (למרות שנעדר מהמשחק), והמפעל עצמו הוא סוג של אדרנלין אחר בו אתה מרגיש הרבה יותר מחויב מאשר משחק ליגה.
אני עדיין מאמין שברצלונה השתנתה ושהרבה גורמים אחרים, כפי שהוזכרו בו, פוגעים בה. המאבק על האליפות יהיה ארוך והמאבק על ליגת האלופות יהיה מסקרן ואני מאמין שברצלונה תהיה נוכחת בשניהם, ואם אכן זה יקרה, אנחנו נזכר במשחק הקאמבק שראינו ביום רביעי על הדשא בטורינו כנקודת הפתיחה למסע.
