עקב עצבים על מערכת וואלה ספורט בעקבות הבחירות שלהם לשחקני העונה, שברור שנועדו לעשות פרובוקציה ורעש בתגובות, עקב בחירתם של מספר מועמדים חביבים אך לא מספיק טובים והוצאתו של ליאו מסי מהרשימה, החלטתי לדבר על הבחירות האלה.
תמיד נשאלת השאלה איך בוחרים את השחקנים לנבחרת השנה. האם לפי יכולת אישית? אולי לפי תארים? ואולי מין שילוב של השניים. רציתי לבחור את נבחרת השנה שלי המבוססת על יכולת אישית ולא על תארים. משום שראינו במקרים כמו מסי ואלכסיס, לעומת ריאל וצ׳לסי, שכשהקבוצה חזקה זה שווה יותר מכל יכולת אישית של כוכב זה או אחר, לא משנה כמה גדול הוא.
מסי ואלכסיס התעלו על עצמם ונתנו עונות ענקיות, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת סחיבת הקבוצה על הכתפיים לבדם לאורך מרבית העונה. מה שאמנם לא נתן להם תארים, אך הם בהחלט חלק משחקני העונה של עונת 2016/17.
שוער – ג׳אנלואיג׳י בופון
שוערה בין ה-39 של הגברת הזקנה, נתן עונה פנטסטית בכל קנה מידה. במרוצת השנים התרגלנו לשקט וליציבות של בופון, בזמן שכוכבים עולים ויורדים כמטאורים הוא תמיד שם, תמיד נותן הצגות ומשדר רוגע לכל ההגנה. אך העונה הוא התעלה על עצמו כמו כל יובנטוס. הוא היה בורג משמעותי בזכייה באליפות איטליה השישית ברציפות ובהגעה לגמר ליגת האלופות. ולא בכדי יש מספר גורמים אשר מעוניינים לראותו זוכה בכדור הזהב.
מגן ימני – דני קראבחל
המגן הנהדר רק משתפר מעונה לעונה ובקצב מפחיד. כבר אין עוררין על היותו המגן הימני הטוב בעולם והעונה הוא הוסיף לעצמו עוד מספר נשקים קטלניים, כגון ההגבהות המסובבות עם הפאלש. כשזה בא ביחד עם הגנה מעולה, אפשר לומר שריאל זכתה במגן משובח וצעיר למדי (25), שעוד יתרום לה בעתיד.
בלם – גארי קייהיל
צ׳לסי התהדרה העונה בשלושה בלמים נהדרים ברמת הטופ העולמי, אך מבניהם מי שהכי הרשים ובלט היה דווקא קייהיל.
בניגוד לרכש דויד לואיז, או למגן הימני/שמאלי שהוסט דווקא למגן ססאר אספליקווטה, קיהייל תמיד היה שם. הוא נרכש על ידי צ׳לסי מבולטון תמורת 7 מיליון פאונד בלבד והשתלב נהדר. העונה הוא עשה קפיצת מדרגה, עקב כך שטרי כמעט ולא שיחק וגם פרש בסוף העונה. נדרש מגארי להיות המנהיג והדמות הסמכותית בהגנה והוא עמד בזה בכבוד רב. לא קל להתרגל לשיטת שלושת הבלמים, אך ההגנה של צ׳לסי, בראשות קייהיל, עשתה זאת בצורה פנטסטית וגרמה לחצי מהליגה לנסות זאת גם. ארסנל אף לקחה בזכות זאת גביע, גם יונייטד, טוטנהאם ואפילו בארסה השתמשו בשיטה לפרקים.
בלם – לאונרדו בונוצ׳י
עונה קשה עברה על לאונרדו. השעיה על ידי המאמן המוערך ובעיקר מחלת בנו הקטן, שדרשה ממנו כוחות פיזיים ונפשיים גדולים לאין ערוך. אך כל זה היה קטן על בונוצ׳י, שלא נתן לכלום לעצור אותו ושעט קדימה בדרך לבחירה על ידי עיתון הטלגרף הבריטי לשחקן ההגנה הטוב בעולם, ואין ספק שבצדק רב. "בונו" אף היה אחראי למספר רגעים מרגשים, כאשר במשחק האליפות הניח את המדליה על ראשו של בנו שהתאושש מן המחלה. וכאשר היה ניכר שבנו השני מדוכא ועצוב עקב כך שהוא אוהד שרוף של יריבתה העירונית של יובנטוס, טורינו, ושל כוכבה אנדראה בלוטי, ואף על פי כן הוכרח ללבוש לחגיגות את בגדי האלופה. אך אל דאגה, בונוצ׳י דאג לבנו ולקחו שבוע אחר כך לפגישה אישית עם בלוטי, סוף מקסים לבחור מדהים.
מגן שמאלי
אודה ולא אבוש, שבעמדה הזו היו לי התלבטויות קשות בין מרסלו, שנתן עונה נהדרת בעיקר בצד ההתקפי, לבין אלכס סנדרו, שנבחר לאחד ממצטייני העונה של יובנטוס בזכות תרומה פנטסטית גם בהגנה וגם בהתקפה.
לבסוף בחרתי באחד השחקנים האהובים עלי, שנתן עונת פריצה נהדרת והיה אחד מהשחקנים הכי חשובים ומשפיעים של מונאקו – בנג׳מין מנדי. בעוד צד ימין מלא בכישרון התקפי, עם שחקנים כמו סידיבה, פאביניו וסילבה, צד שמאל מעט פחות טוב ועליו מופקד בעיקר מנדי. בנג׳מין בן ה-23 נתן עונה נהדרת והפגין את כישרונו הטכני יחד עם הפיזיות שלו. הוא נבחר למצטיין משחק הגומלין מול מנצ׳סטר סיטי, וזו כנראה אחת הסיבות שפפ מעוניין בו מאוד לעונה הבאה. אין ספק שיהיה מרתק לראותו בפריימרליג.
קשר מרכזי – קאנטה
איך אפשר עוד להלל את השחקן שנבחר למצטיין העונה בפריימרליג על ידי השחקנים המאמנים והגולשים. כנראה שלא ניתן לשבח אותו יותר, אז נותר לי רק לזרוק משהו ולברוח. מי שצפה בו בעונה שעברה, ראה שהוא היה יותר טוב מהשנה בכל פרמטר. הבחירה בו השנה באה (לא רק, אבל גם) לפצות על הטעות שנעשתה בשנה שעברה.
קשר מרכזי – טיאגו אלקנטרה
טיאגו תמיד שויך לפפ, תחתיו הוא החל את הפריחה שלו בבארסה ב׳ בשנת 2008 ואיתו הוא התקדם לבוגרים והתפתח לאט לאט לשחקן הנפלא שהוא היום.
אך דווקא בעונה שפפ עזב אז באיירן מינכן וטיאגו נשאר (למרות שפפ ניסה להביאו עימו למנצ'סטר סיטי) הוא נתן את עונתו הטובה ביותר. שליטה אבסולוטית בכדור ובמרכז המגרש ובנוסף תרם 9 שערים ו-9 בישולים. לאחר פרישתם של צ׳אבי אלונסו ולאהם, שגם תופקד לעיתים במרכז המגרש, אין ספק שטיאגו הוא השחקן עליו בונה באיירן בקישור.
כנף ימין – אלכסיס סאנצ'ס
דווקא באחת העונות הכי גרועות של ארסנל בתקופת ונגר, שחקן אחד נצץ הרבה מעל כל הקבוצה וגם מעל כמעט כל הליגה. 24 שערים ו-10 בישולים, זה אומר מעורבות ישירה ב-34 שערים מתוך ה-77 של ארסנל. בנוסף, אלכסיס הוביל את ארסנל לזכייה בגמר הגביע האנגלי עם שלושה שערים ושני בישולים ב-341 דקות בלבד, כולל שער קריטי בגמר. למרות הזכייה בתואר, סביר להניח שנראה אותו בשנה הבאה בקבוצה אחרת. אולי בבאיירן מינכן, שם יתאחד עם חברו מברצלונה וגיבור הפסקה הקודמת.
כנף שמאל – אדן הזאר
לדעתי היה הגיבור האמיתי של האליפות באנגליה. אף אחד לא שכח את יכולתו של הזאר, שאף זיכו אותו בצדק במצטיין עונת 2014/15 עם צ׳לסי ומוריניו, אך בשנים שעברו משהו קרה והיה נדמה שהניצוץ של הזאר כבה.
בעונה שעברה הוא נתן עונה נוראית ואף כבש את השער שנתן את האליפות ללסטר. אולי באותו גול גם החלה ההתעוררות של אדן. מתחילת העונה קונטה הבין מה יש לו בידיים ושינה את כל המשחק בעיקר לטובתו. הוא הביא את מרקוס אלונסו המוכשר בעיקר בהגנה ושחקן מאוד טקטי וממושמע, בשביל לשחרר את הזאר מהמחויבות בהגנה ולהפנות את כל המרץ והכישרון שלו להתקפה. הזאר ממש לא אכזב, עם 16 שערי ליגה בתוספת 5 בישולים. חוץ מהמספרים המרשימים, הזאר גם היה אחד מהדריבליסטים הטובים ביבשת וכך ריתק מעליו מספר שחקני הגנה ופינה שטח לשחקנים מוכשרים, כגון דייגו קוסטה ופדרו, שזה מעל ומעבר למה שהיו צריכים כדי להפוך לאחת ההתקפות המאיימות באנגליה.
חלוץ 9
לכאורה לא חסרים מועמדים; קבאני נתן עונת שיא בצרפת והשכיח את זלאטן לפחות מבחינת הגולים אם לא מבחינת האליפות. אובמיאנג ולבנדובסקי התחרו ודחקו אחד את השני ממש עד מחזורי הסיום בבונדסליגה. היגוואין הגיע ליובנטוס בקול תרועה רמה ובתג מחיר מפוצץ ולא אכזב יתר על המידה, לפחות מבחינה סטטיסטית. קיין נתן פיניש אדיר לעונה וקפץ לראש טבלת מלכות השערים באנגליה, השנה השנייה ברציפות.
אך למרות זאת, לא הרגיש לי נכון לבחור באף אחד מהם, משום שחלקם לא היו החלק המשפיע בקבוצות שלהם וסתם השיטת משחק שיחקה לטובתם (קיין, היגוואין, לבנדובסקי, אובמיאנג) וחלקם שיחקו בליגה עם הגנות בדיחה (היגוואין, קבאני). רובם היו תלויים יותר בשחקני הקישור והכנף שיכניסו כדורים אליהם, מאשר בעצמם. לכן הבחירה שלי לחלוץ השנה, היא דווקא פריצת השנה לעונת 2016/17, קיליאן אמבפה. בדרך כלל אני לא נסחף על ידי ההתלהבות משחקן צעיר שמסומל כדבר הגדול הבא, אך קיליאן שונה.
קיליאן לקח קבוצה של ילדים ולמרות היותו הצעיר ביותר שם, נתן בראש וסחב את הקבוצה לאליפות מרגשת והגעה היסטרית והיסטורית לחצי הגמר ליגת האלופות. אמבפה נראה כמו הדבר האמיתי; מהיר, בעל דריבל קטלני וסיומת אדירה. חוץ מתכונות נהדרות אלה, יש לו את מה שהופך שחקנים לטובים באמת – קור הרוח מול השער גם במעמדים גדולים והידיעה איפה להתמקם כדי להשיג שערים קלים וקריטיים. אקווה מאוד שהפריחה של הצעיר הכל כך מוכשר הזה לא תיעצר בקרוב והוא יסחוף את הכדורגל לעידן חדש.
ליאו מסי
דווקא באחת העונות היותר חלשות בתקופתו בבארסה מבחינת תארים קבוצתיים' מסי פרח. נדמה שדווקא הקיץ הטעון שעבר עם נבחרת ארגנטינה, שימש לו כדלק מניע לעונה הזאת, אותה הוא פתח בסערה ולא עצר.
ככל שחולפות השנים מסי לא נהיה צעיר יותר ושמים לב שסגנון המשחק שלו משתנה ונהיה מותאם לחולשות שמגיעות עם הגיל. את איבוד המהירות היחסי, הוא משלים עם עלייה במספר מסירות המפתח שהוא מספק. אין ספק שאם ניימאר וסוארס לא היו מחמיצים כל כך הרבה מצבים קורצים, מספר בישוליו היה רב לאין ערוך מחמישה עשר (בכל המסגרות). למרות זאת, עדיין ליונל אנדרס מסי ממש לא שכח איך להבקיע וזכה ב"נעל הזהב" בפעם הרביעית בקריירה. נדמה בתקופות מסוימות שלמסי נמאס מרמת השחקנים עמם שיחק השנה, לכן יש בסיס סביר לשמועות שמסי "דרש" מהנהלת בארסה קבוצה חזקה יותר לשנה הבאה, אם ברצונם להשאיר אותו אצלם.
אם הקריטריונים לפרס כדור הזהב הם אישיים, אז למי שצפה במשחקים של ברצלונה אין ספק מי היה השחקן הטוב בעולם. אם הבחירה הייתה נתונה בידיי, הייתי בוחר חד משמעית בליאו מסי לשחקן השנה. פשוט תענוג לראות אותו משחק וכל מהלך שלו הוא אומנות ברמה הכי גבוהה. שלא יזדקן לעולם.
