אחד הדברים המתישים בעולם הם אוהדים של קבוצה קטנה, אשר פתאום עולה לגדולה והם נאלצים פעם אחר פעם לציין שהם אוהדים אותה עוד מלפני שהיא הפכה לשגורה בכל פה. אז נעים מאוד, אני נועם גרוסמן ואני אוהד של גולדן סטייט. כן, עוד מלפני שהפכה לקבוצה הכי כיפית בליגה ועם ההצטרפות של דוראנט לאחת השנואות.
התלבטתי אם להביא פה אסמכתאות טוויטריות, אבל אני מוותר על התענוג. אסתפק רק בלומר שאחד השחקנים הכי אהובים עליי אי פעם בליגה היה אדונל פויל, שלפני גולדן סטייט שיחק במכללה שנשמעת כמו משחת שיניים (קולגייט) ושכיאה לקבוצה שלא היה לה מושג באיך לקלוע, התמחה בעיקר בלחסום את היריב. המשפט הכי קולע שיצא לי להגיד על הקבוצה ההיא של פעם, היה בראיון רדיו בספורט 5, בו אמרתי שגולדן סטייט הייתה כל כך חסרת מזל, שהיא אפילו לא הייתה גרועה סקסית כמו הקליפרס (כן, פעם הקליפרס היו שם נרדף ללוזרים) אלא סתם גרועה סתמית.
אז מהי קבוצת ספורט? מהי המהות, התמצית, הזיקוק של קבוצת ספורט? רבים יגידו שזה הסמל, הדגל, המדים עם הצבעים המזוהים. השם המתנוסס בכל התמודדות באחד מצדי המסך. אחרים יגידו שזו ההיסטוריה – זו הקרובה, או הרחוקה, השתלשלות העניינים מהקמת המועדון ועד ימינו אנו, שחקנים גדולים שלקחו חלק ברגעים בלתי נשכחים ושהביאו אותנו האוהדים לשיאיי רגש ודרמה.
לעונה שעברה התייצב מועדון הכדורסל של גולדן סטייט, כמו לכל עונה (שימו רגע את פגעי הקורונה בצד), אפילו נחנך אולם חדש ומודרני בעלות אסטרונומית, המדים נשאו את הצבעים המוכרים וחבורת השחקנים שלבשו אותם, שיחקה תחת השם גולדן סטייט ווריורס. אבל היה שם משהו שונה, משהו עמוק ומשמעותי, שלא בטוח אם קרה אי פעם בהיסטוריה של המשחק. אותם שחקנים, עם הלוגו וצבעי המועדון, נשאו שמות כמו: עומרי ספלמן, קיי באומן, גלן רובינסון ג'וניור ואפילו מיודענו דרגאן בנדר, שהמשותף להם הוא שכשם שצצו ועלו על הפרקט בעונה שעברה, כך נעלמו מהקבוצה בעונה הנוכחית בלי להותיר סימן. יתרה מזו, וזה הדבר הדי חד פעמי באמת, במשחקים רבים בעונה שעברה, שיחקו בגולדן סטייט אך ורק שחקנים שלא שיחקו בה בעונה שלפני כן. בלתי נתפס.
אם כן, האם הצבעים והסמל, האולם ואפילו המאמן, מספיקים על מנת לייצג נאמנה את הקבוצה? במילים אחרות, האם מי ששיחק בעונה שעברה בגולדן סטייט אכן ייצג את גולדן סטייט? או שמא חבורת שחקני הפיתוח הזו, שהתקבצה בסן פרנסיסקו, לבשה בטעות את מדי הצהוב-כחול ולפעמים כתום, באותה מידה שיכולה הייתה ללבוש את המדים האדומים- לבנים של אטלנטה, או את הירוק של בוסטון?
צפיתי השנה בכמה משחקים של הווריורס, זו לא הולכת להיות שנה שבה יטרפו את הליגה ואפילו הגעה לפלייאוף בלבד, תחשב להישג יפה. אין ספק גם שהעובדה שהפיגור מהיריבה לא נוסק ל-30 בתחילת הרבע השני, עוזרת מאוד לראות את המשחקים, אבל יש שם משהו נוסף. השרידים מעונות האליפות סטף קרי, דריימונד גרין וקבון לוני, שבעונה שעברה שיחקו 68 משחקים יחד, נראים חדים ובריאים, בנוסף לכך שחקנים רבים שהיו אלמוניים בשנה שעברה, נשארו ומהווים שחקני משנה תומכים ויעילים. החיבור לתהילת העבר חזר, החיבור לעונה שעברה קיים ובכך חזרה גולדן סטייט כמהות להתקיים, אחרי שנה אחת של הפסקה.
כמובן שיש חשיבות למסורת, לעיר, לצבעים, ולהיסטוריה, אינני מזלזל בכך, אך חשובים מהם הם האנשים. מה שהופך חבורת ספורטאים אקראית, לאנשים שאפשר להזדהות איתם, היא היכולת שלהם להיות מזוהים בחזרה עם קבוצת ספורט וקהילה. סטף קרי הוא כבר היום גדול שחקני גולדן סטייט בהיסטוריה ודריימונד גרין יוכל מתישהו לרוץ לראשות העיר מרוב אהדה לה הוא זוכה. הם עשו זאת זה לא רק כי הם כדורסלנים בחסד עליון, אלא כי הם חלק מדבר גדול יותר.
גרין וקרי, שני חלקים בתוך השלם:
