לא נעים להודות, אבל בחמש השנים האחרונות ליגת העל השתפרה. לא התוכן – הכדורגל הוא אותו כדורגל – אלא הצורה. האיצטדיונים, השידורים, נוכחות הקבוצות ברשתות החברתיות, הסטטיסטיקה שנגישה לציבור; כל המסביב נמצא במגמת שיפור. זה עוד לא מושלם, לא קרוב לאמריקה, אבל בהחלט מתקדם לאירופה. ה-VAR למשל עדיין מתנהל באיטיות מחפירה, והשופטים עדיין עושים טעויות, אבל המערכת מתפקדת ושולבה הרבה יותר מהר ממה שאפשר היה לצפות.

אם אתם אוהדים של מכבי תל אביב או מכבי חיפה, אני יודע שעבורכם הסטנדרט הזה נראה טבעי, אבל כאוהד בני יהודה, אני עדיין מרגיש קצת נבוך כששרון דוידוביץ' מופיע עם חליפה מעונבת לשידור של משחק של הקבוצה שלי. אני מזכיר לכם איך נראתה ההחתמה הגדולה האחרונה שלנו (אברמוב וגאדיר)

יש הרבה סיבות מדוע הכדורגל שלנו נראה יותר טוב, אבל אחת המרכזיות שבהן היא הקמת מנהלת הליגות לכדורגל – הגוף הפרטי שמנהל את שתי הליגות הראשונות ומנוהל על ידי הקבוצות באותן ליגות. הכדורגל הישראלי נמצא בעשורים האחרונים בתהליך הפרטה שמתאפיין במעבר של קבוצות מבעלות ציבורית לבעלות פרטית, והחל מ-2014 גם בהעברת הסמכויות על ניהול הליגה מההתאחדות הציבורית למנהלת הפרטית.

כגוף פרטי, המנהלת יעילה יותר ומייצגת באופן יותר נאמן את האינטרסים של הקבוצות. היא נוגעת בכל עניין שקשור בליגות, החל מהסטנדרט של שידורי המשחקים, דרך הניסיון למגר את האלימות בענף, והיא אפילו עובדת עם הקבוצות על שיפור הנוכחות שלהן ברשתות החברתיות. גם בקורונה ההתנהלות היעילה של המנהלת באה לידי ביטוי, ולא בכדי שמענו יותר על המאמצים של ארז כלפון, יו"ר המנהלת, ופחות של אורן חסון, יו"ר ההתאחדות. אמנם כלפון לא הגיע לתוצאה מושלמת, אבל אי אפשר לזלזל בכך שבסגר הראשון הליגות הראשונות זכו להחרגה והסתיימו כמעט ללא תקלות; וגם בסגר השני, למרות הקשיים, הכדורגל זכה למעמד מיוחד, ולא פחות משמעותי מכך, לשחקנים, לקהל ולתקשורת, היתה תחושה עמומה ולא מוכרת שיש גוף שהם יכולים לסמוך עליו.

על רקע ההצלחה של הליגות המקצועניות, צורמת במיוחד הפגיעה בשאר ענף הכדורגל. ליגות הנשים לא שוחקו מאז מרץ, בליגות התחתונות נגדעה עונה באיבה, ומה עשה הנוער בחודשים האחרונים? כלום. כגוף פרטי, המנהלת התמקדה רק באינטרסים שלה (בצדק מבחינתה), ולא בעניינים ציבוריים כמו כדורגל נשים או כדורגל ילדים. בעוד שלמנהלת היה קל יותר לקדם את שתי הליגות המקצועניות באופן נפרד משאר הענף, שאר הענף איבד את המשתתף החזק ביותר בלובי שלו מול הדרג הפוליטי.

הסיפור הזה מזקק את המתח המרכזי בהפרטה. מחד, ההפרטה מביאה להתייעלות ולשיפור במוצר שמקבל הצרכן, מאידך היא מביאה להזנחה של ערכים חברתיים וציבוריים חשובים. בנוסף לכך, ההפרטה גם יוצרת פיצול בשוק בין השחקנים השונים, ומערערת כל סולידריות שאולי היתה ביניהם. בהיעדר סולידריות, השחקן החזק ישגשג, והשחקנים החלשים ידחקו לשוליים.

יחד עם זאת, משבר כמו הקורונה יכול להיות הזדמנות לשינוי ושיפור תוצאות ההפרטה. כפי שחידד משבר הקורונה, לספורט רק מקום שולי בסדר היום של הפוליטיקאים בישראל. כדי לשנות זאת ולעגן את מעמדו של הספורט בסדר היום הפוליטי והציבורי, כבר לא די בגורם אחד, חזק ויעיל ככל שיהיה, אלא נדרש מאמץ משותף בין כמה גורמים.

לכן, על המנהלת להתאחד עם כדורגל הנשים, הליגות הנמוכות והילדים, ואף להרחיב את שיתוף הפעולה לכלל ענפי הספורט כמו כדורסל, כדוריד, ואפילו רחמנא ליצלן ג'ודו. דווקא כשהחברה הישראלית מפוצלת מאי פעם, זו ההזדמנות של הספורט להראות אחדות גבוהה מאי פעם, אחרת הוא ימשיך להיתפס כתחביב שולי ולא כאלמנט מרכזי בתרבות בישראל. כוחו של הספורט באחדותו.