אם היינו צריכים עוד הוכחה לכמה ש2020 היתה הזויה, הגיע בשבועות האחרונים הגראנד סלאם הראשון בתקופת הקורונה: היו אס אופן.
מלבד הבעיות הרגילות שעולם הספורט הרגיל אותנו בתקופה האחרונה כמו אי לחיצת ידיים לשופטים, או היעדר קהל, הטורניר בלט במיוחד בשל היעדרותם דווקא של הטניסאים הבכירים. פדרר ונדאל מראש לא הגיעו, אליהם הצטרף גם חוסר המזל המשוגע עם ההרחקה של דג'וקוביץ' בשמינית הגמר, ואנחנו קיבלנו טורניר הזוי במיוחד בעונה גם ככה הזויה.
מהצד השני, זאת היתה הזדמנות סופסוף לטניסאים הצעירים יחסית לקבל צ'אנס לזכות בתואר רציני ראשון בקריירה שלהם. כבר לא מעט זמן עולות שאלות כמו כמה זמן שלושת הגדולים ימשיכו לשלוט בסבב? מתי נתחיל לראות מישהו אחר עושה את קפיצת המדרגה ומקרב אותנו אל עבר חילופי דורות? בשנה האחרונה, היה נראה לפעמים שאנחנו מתקרבים לשם. דומיניק ת'ים ודניל מדבדב הצליחו להתמודד יפה עם מדורגים בכירים וגם להגיע לגמרים ברולאן גארוס, בארה"ב ובאוסטרליה. ולא רק לשמש כשטיח' אלא אפילו לגרור את נדאל ודג'וקו למותחנים בני חמש מערכות (ת'ים אפילו לקח מערכה מנדאל בגמר בפאריז). למרות כל זה, עדיין נראה שאין שם בולט במיוחד שיוכל להיות הפנים הבאות של הסבב. והצל של שלושת הגדולים פשוט גדול מדי, גם כיום.
לכן, ההדחה המוזרה של דג'וקו פתאום נתנה דגש שונה לטורניר. נוצרה הזדמנות לאחד מהכוכבים העולים לשבור את המחסום של הגראנד סלאם הראשון, בתקווה שזה יוביל למהפך וריענון בצמרת הדירוג לקראת היום שאחרי שהשלושה יתלו את המחבטים.
Credit to the official Rolan Garros Facebook page
אם הזכרתי קודם את מדבדב ות'ים, השניים נפגשו בחצי הגמר במה שכונה הגמר האמיתי, מתוך החשיבה שאחד מהם באמת יהיה השם הגדול הבא בסבב. בסופו של דבר ת'ים ניצח בשלוש מערכות, והעפיל לגמר גראנד סלאם שלישי שלו בתוך שנה וחצי. בניגוד לפעמיים הקודמות, הפעם היריב שלו לא היה נדאל או דג'וקוביץ', אלא אלכסנדר זברב שניצח בחצי הגמר השני את קרניו בוסטה בחמש מערכות אחרי שכבר פיגר 2-0. האוסטרי הגיע הפעם כפייבוריט וכאחד שיש לו מה להפסיד, עמדה שהוא לא רגיל אליה. מהצד השני גם זברב ידע שהזדמנות טובה מזאת לזכות בגראנד סלאם, הוא כנראה לא יקבל בקרוב, כך שגם הוא הגיע עם לא מעט לחץ.
מבחינת האוהדים, זאת היתה ההזדמנות לקבל הצצה למה יקרה כנראה בשנים הקרובות בטורנירים הגדולים. כרגע הדגש היה על זברב ות'ים, לראות האם לפחות אחד מהם יתעלה על עצמו ויוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם הלחץ ולעשות את קפיצת המדרגה בדרך אל הגראנד סלאם הראשון בקריירה. לצערנו, התשובה היתה די שלילית. בגמר שנערך בלילה שבין ראשון לשני קיבלנו בעיקר משחק עם לא מעט טעויות, שגיאות כפולות, ואיבודי מומנטום רבים מצד שני השחקנים. אפשר אמנם לתת להם טיפה הנחה בשל העובדה שהיעדר הקהל בטוח השפיע, אבל גם זה לא תירוץ מספיק טוב כנראה.
נשאלת אז השאלה, האם העתיד של הטניס כל כך חלש? אם שניים מהמועמדים להיות הדבר הגדול הבא לא מצליחים להתעלות בפעם הראשונה פחות או יותר כשיש להם צ'אנס להיכנס באופן רשמי לליגה של הגדולים, מה יקרה כשכל הסבב יהיה ברמה הזאת? יכול להיות שבלי שלושת הגדולים בעתיד המצב יהיה כל כך רע?
Credit to flickr.com
אם לשפוט רק לפי המשחק השבוע מארה"ב, אז המצב בהחלט לא מדהים בלשון המעטה. ת'ים לא הגיע בפתיחת המשחק ונראה שעמדת הפייבוריט בגמר גראנד סלאם לא יושבת עליו טוב. הוא הציג שתי מערכות ראשונות מזעזעות כשהוא כבר הגיע למצב של פיגור מערכה ו5-1 במשחקונים במערכה השנייה, הוא אמנם הצליח לשבור ולהגיע להפסד מכובד של 6-4 אבל פיגור 2-0 זה לא מה שמצפים ממי שנראה כבלתי מנוצח לאורך כל הטורניר.
ומה נגיד על זברב, שאיבד יתרון של שתי מערכות ושבירה, והגיע למצב של 2-2 ומערכה מכרעת. ואפילו במערכה החמישית כשהגרמני כבר הוביל 5-3 ואפילו הגיש לזכיה בטורניר, הוא שוב נשבר ונתן לגמר להיגרר לשובר שיוויון. בדרך כלל שובר שיוויון במערכה חמישית, בטח בגמר גראנד סלאם אמור להיות תצוגה של התעלות מוחלטת מצד שני הטניסאים, הפעם זה היה נראה ששניהם מתאמצים כדי לא לנצח את המשחק. בסוף ת'ים הצליח להיות קצת יותר מרוכז וסופסוף לזכות בתואר רציני ראשון. אבל אין ספק שזאת לא הדרך שבה רצינו לראות אותו עושה את זה.
אגב, לדעתי גם בטקס הענקת הגביע קיבלנו עוד דוגמה לחוסר הנסיון והתרגשות מהמעמד מצד השניים. זברב התקשה לעצור את הדמעות ולא ממש הצליח לסיים את הנאום שלו, וגם ת'ים לא ממש מצא מילים לתאר את התחושה שלו. פער די גדול מהנאומים הרגילים שאנחנו רגילים לשמוע בסוף טורנירים כאלה, כשהמנצח, ולרוב גם המפסיד, הם שניים שכבר היו לא מעט פעמים במעמד הזה.
אבל למרות כל זה, אני רוצה לסיים עם טיפה אופטימיות. בסופו של דבר, אני רוצה להאמין שהגמר המוזר שקיבלנו הוא כנראה מה שהיינו צריכים. אחרי שנים של מחסום מנטלי, גם מצד הטניסאים הצעירים הבכירים, וגם מצד האוהדים, ראינו בפעם הראשונה שזה אפשרי. שגם בלי נדאל דג'וקו או פדרר, אפשר לשחק בשלבים מכריעים של גראנד סלאם, ואפשר אפילו להכתיר זוכה שנולד בשנות ה90. לגבי היכולת החלשה שראינו, גם מזה אני פחות מתרגש. הרי אנחנו יודעים מה הטניסאים האלה שווים, ואנחנו יודעים שבעתיד גם נקבל מהם גמרים ברמה גבוהה. כנראה שבשביל משחק גדול ומלחיץ ראשון זה היה יותר מדי לבקש.
אז אמנם פעם ראשונה זה היה קשה לצפייה, אבל אני מאמין שלקראת הגמרים הבאים כבר נתרגל ולשחקנים הפחות מנוסים כבר לא ירעדו הרגליים. הרולאן גארוס שמעבר לפינה, זאת אולי הזדמנות מעולה לראות האם זה הכיוון אליו אנחנו הולכים. ומי יודע, אולי אפילו עוד עשר שנים ניזכר בגמר הזה מניו יורק בתור המשחק שהתחיל את חילופי הדורות בטניס.
